לאחר מספר הארכות של החוק, שהתקבל בזמנו בממשלה ולאחר שבג"צ אישר את החוק ברוב של שישה נגד חמישה שופטים, עם התחייבות ממשלתית להכניס בו מספר שינויים. עתה - עם סיום ההארכות שהחלו בשנת 2003 - מגיע החוק פעם נוספת להחלטת בג"צ.
ייאמר מייד: להערכתי אין סמכות לבג"צ להתערב בקביעת מדיניות ממשלתית, כאשר היא מבוססת משפטית, נשענת על ערכים נורמטיביים הגיוניים ובמקרה הספציפי גם על שיקולי ביטחון. תהיה זו שגיאה משפטית מהותית אם בג"צ יחליט להתערב ולבטל את החוק, מטעמים של עקרונות כלליים אוניברסליים, בליווי טעמים של עקרונות דמוקרטיה או פגיעה כביכול בזכות יסודית של נישואים.
ובכן - הזכות לנישואין של אזרחי ישראל, גם של המיעוט, אינה מוטלת בספק או בסכנה. אבל כאשר לזכות הספציפית מתלווה
סכנה ביטחונית או ניסיון לעקוף את איסור זכות השיבה - יש לממשלה זכות בסיסית להגן על אזרחיה, קיומה וביטחונה.
המסקנה: מי שרוצה להתחתן עם פלשתיני/ת שגרים מחוץ לגבולות ישראל וצד אחד אינו אזרח ישראלי - יתכבד וייסע בעקבות האהבה למדינה אחרת או של הצד האחר - ואין לו להלין על החוק בישראל. הזכות לנישואין נשארת בעינה ובתוקפה. המימוש של הזכות מוגבל בהתאם לחוק שקובעת המדינה.
והיה אם בג"צ יתעקש להטיל את מרותו על הממשלה, לא יהיה מנוס מלהגביל את סמכותו בחקיקה והתוצאה המצערת הזו - תהיה תוצאה של מעשיה.
בינואר 2009 מסתיים המועד להארכת תוקף של התיקון לחוק האזרחות, המונע איחוד משפחות במסגרת נישואין בין פלשתינים ואיחוד משפחות מטעמים הומניטאריים. על פניו, התיקונים נראים דרקוניים, המונעים הקמת משפחות, נישואין בין בני זוג משני עברי הקו וקריטריונים נוקשים לאיחוד על-רקע הומניטארי תוך הגבלות נוקשות. אבל כנסת ישראל וממשלת ישראל החליטו ברוב קולות לבלום ולסגור את הפתח והסדקים שהתגלו בחוק, דרכו זרמו משך השנים מאות אלפים של פלשתינים ויצרו באופן מעשי אפקט של התגשמות של עיקרון "זכות השיבה" בדרך עוקפת ובמעין זחילה מתמשכת.
לדעתי, יש להפוך את החוק לקבוע, ולאחר שיוכנסו בו תיקונים המתבקשים מן המציאות ומהערות הבג"צ, להפוך אותו להסדר קבוע, שימנע בעתיד דיונים ופרשנויות מיותרות. לעניין החוק ייאמר: שהוא החל בניסיון לבלום את ההגירה הבלתי-מסודרת כבר בשנת 2002. בשנת 2003 הוחלט על הארכתו, כהוראת שעה, ומאז הוארך מספר פעמים עד ינואר 2007.
בג"צ 7052/03 עדאללה נ. שר הפנים שניתן ב-14.5.06, העביר ביקורת נוקבת על התיקונים בחוק, אך בסופו של דבר הוחלט ברוב של שישה נגד חמישה - כי החוק יאושר ויוכנסו בו מגבלות ותיקונים כפי שהבטיחו נציגי הפרקליטות. יודגש שמדובר ב
הרכב די נדיר של 11 שופטים שמתכנס רק לסוגיות עקרוניות בעלות השלכות לאומיות, ואכן חוק זה על מגבלותיו שייך לתחום זה.
להזכיר כי הנשיא דאז פרופ'
אהרן ברק, שישב בראש ההרכב המורחב, נשאר בסופו של דבר במיעוט, אך למעשה מבחינתו, כפי שהסביר זאת בדואר אלקטרוני ששלח לחבריו באוניברסיטות בחו"ל, הוא הצליח לעמוד על העקרונות האוניברסליים הכלליים המתאימים לחברות נאורות ומתקדמות.
לצערי ולהערכתי, העקרונות עליהם הסתמך הנשיא ברק והשופטים שתמכו בו יפים ונכונים, אך לא מתאימים למציאות הביטחונית, החברתית והדמוגרפית, בה נמצאת מדינת ישראל בימים קשים אלה. לטעמי, במאזן בין ביטחון ישראל - טובת אזרחיה ושאיפתה להיות מדינה יהודית ציונית דמוקרטית - ברוח מגילת העצמאות - עדיפות על עקרונות אוניברסליים, יפים וחשובים - אבל מתאימים יותר למדינות כמו שוויץ, אנדורה, מונקו וליכטנשטיין. כאשר תשקוט הארץ 40 שנה, נוכל לבדוק ולתקן את החוק, אם התנאים יחייבו זאת, ועד אז -
נעדיף את הביטחון על העיקרון.
נכון, שבראי עקרונות ליברליים, אוניברסליים, יש בחוק מגבלות הפוגעות בזכויות אזרחיות, וביטול החוק היה מקנה לנו מעמד של מדינה נאורה, מתקדמת - אבל לטווח ארוך היה מקצר את חייה ומעמדה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, והופך אותה למדינת כל אזרחיה. או חמור מכך, לרשות פלשתינית ב' וחיזוק האלמנטים הפרו-חמאסיים הרוצים בהשמדת ישראל, שכבר קיימים בציבור הפלשתיני, שהם אזרחי ישראל.
זה סוד גלוי, שחברי הכנסת הערביים בכנסת מייצגים את רוב הציבור הערבי-פלשתיני, ששואפים בשלב ראשון למדינה חילונית לא יהודית, בנוסח מדינת כל אזרחיה, לאמור: ובשלב ב' יתרון דמוגראפי ומספרי שישאיר את היהודים כמיעוט בארצם.
אמנם הרוב בבג"צ היה צנוע, רוב של קול אחד, אבל חשוב ביותר שהעמיד את מטרת החקיקה של הכנסת, שבאה לבלום את שיטפון איחוד המשפחות ואת ביטחון ישראל ותושביה בראש סולם העדיפויות (להזכיר: כי הסכם אוסלו בתקופתו של רבין ז"ל, עבר גם הוא ברוב של קול אחד).
כבר כתבתי על כך בעבר - כאשר עומדים להתנגש עקרונות אוניברסליים יפים ונאורים בעקרונות כמו קיום מדינה יהודית דמוקרטית, בנוסח הצהרה של מגילת העצמאות, בעיקרון של בטחון המדינה, קיומה, שרידותה והמשך קיומה, העקרונות האחרונים גוברים בשקלול הכללי, החברתי מוסרי-ציבורי. אני מוכן לחיות בנוסח "יפי הבלורית והטוהר" מאשר להיות יפה נפש ולפחד לעלות לאוטובוס.
פסיקת בג"צ, אפשר להשוותה בעיקרון לגדר הביטחון המשפטית של המדינה. אם גדר הביטחון או חומת המגן עמדה בקריטריונים של בית הדין הבינלאומי בהאג ואחריו במבחן בג"צ - גם חוק האזרחות נמצא באותה קטגוריה והוא משלים את גדר הביטחון הפיזית, שתפקידה בין היתר למנוע חדירה וזליגה לישראל של מחבלים, "שאהידים", מתנקשים ומשת"פים עם חמאס חו"ל, חמאס הרשות וחמאס בישראל.
עד חקיקת חוק האזרחות הצליחו בדרך עוקפת ובתרגילים שונים, להיכנס לישראל כ-100,000 פלשתינים על תקן איחוד משפחות לפי מספרים רשמיים. לפי לא-רשמיים, מדובר לפחות בכ-200,000 או יותר. המטרה ברורה, וקל לפענחה - החיים בישראל על כל הזכויות הבסיסיות והסוציאליות ברמה גבוהה ומתקדמת, אז למה לא לנצל כל פרצה בגדר הפיזית או המשפטית, כדי להיכנס לשפר המצב הכלכלי ולהגדיל את הפער הדמוגראפי. הוכח מעשית, שבין מבצעי הפיגועים במהלך השנים בתוככי ישראל - מבין אלה שביצעו, סייעו, הסיעו, הלינו מחבלים מתאבדים, היה אחוז לא מבוטל, כאלה שנכנסו באיחוד משפחות והצטרפו לאויב. אסור לשכוח שגם ערבים אזרחי ישראל שנולדו וגדלו בארץ היו בין משתפי הפעולה, מבצעי הפיגועים וסייענים למתאבדים - ראה הרשעות של הבחורים ממשפחת בכרי בצפון, ואנשי ליפתא בכניסה לירושלים.
יתחזקו ידי השופטים שקבעו ברוב את חוקיות החוק בנסיבות שהמדינה נמצאת, ולטענת רבים עדיין במלחמת השחרור בשלבים ג' או ד', ועדיין מלאכה רבה לה בעתיד.
להגיד שהחוק והבג"צ יצרו מצב אידיאלי שאין בו פגמים ונקודות חולשה, זה מוגזם ולא נכון. אבל אנחת האכזבה שבאה מכיוון חברי הכנסת הערביים וארגון עדאללה, לפחות ברורה וניתנת להבנה. לא כך זעקות השבר של חכמי השמאל ואישיו, ממרצ ותומכיה, שלא מודעים שבתמיכתם המאסיבית בעמדת העותרים נגד החוק, כורתים באיטיות ובמסור ציבורי יהודי את הענף עליו יושבת המדינה שגם הם רוצים ביקרה ובביטחונה - מה חבל ומצער.
החוק בסעיפיו השונים משאיר פתח למקרים מיוחדים, חריגים והומניטאריים, המאפשרים תיקון עוולות ומניעה של הרס משפחות, אבל, כמובן בצורה מבוקרת ומפוקחת.
המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט
מישאל חשין - שעמדתו התקבלה בסוף - שמדובר בחוק שבא להגן על המדינה הנלחמת על קיומה, העיר במהלך הדיון: "כי מי שרוצה להתחתן עם אישה מרמאללה, שילך לגור שם, וזאת כל התורה על רגל אחת".
ואם ברצוננו לחזק את עמדתה של הכנסת, די אם נביט סביבנו. באירופה ובארה"ב החלו להדק בצורה מאסיבית את כל נושא ההגירה החוקית והבלתי-חוקית. חוקים חדשים ותקנות מעודכנות באו כדי למנוע הצפת אירופה בזרים, בפליטים ובשוהים בלתי-חוקיים. עד שאפילו מדינות כמו שבדיה, נורווגיה ודנמרק הליברליות והמתקדמות, נבהלו והחלו בביקורות קפדניות בנושא ההגירה. לכן,
טוב שבונים חומת מגן מבטון ולידה חומת מגן משפטית.
כל מה שנאמר על חוק האזרחות, יפה ונכון גם לגבי ההצעה הנוספת של הכנסת - הכנת חוק השב"חים (חוק הכניסה לישראל תיקון מס' 19), שיחמיר הקריטריונים של מדיניות ההגירה לישראל. החוק סותם גם מצד זה את נושא השב"חים הפלשתינים, ומקשה על נישואין עם עובדים זרים.
טענת המתנגדים והפרשנים המתנגדים לחוק האזרחות יוצאים מהנחה מוטעית, שהתפשטה לאחרונה בישראל - שפסיקת בג"צ עדיפה על פסיקת הכנסת. וכבר אמרתי וכתבתי בעבר, שאפשר עקרונית לעקוף את בג"צ, אבל אסור לעקוף את הכנסת. אומנם בג"צ, בתפיסתו השתלטנית האגרסיבית, התפשט לנושאים רחבים ונכנס לתחומים לא לו - אבל עדיין המבנה הדמוקרטי, הבנוי על עיקרון הפרדת הרשויות, תפקידה של הכנסת לחוקק ועל בג"צ לפרש את החקיקה, לייעץ לה, אך לא לבטלה ולסייגה, כל עוד לא נקבע הנושא מפורשות בחוק יסוד או בחוקה, וגם אז בהרכב מיוחד של 13 שופטים.
להדגיש, בג"צ דן לאחרונה בנושא העתירה להדיח את נשיא המדינה או לאלץ אותו להתפטר, או בנושא הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, לאחר שהממשלה החליטה על ועדת וינוגרד כוועדה ממשלתית.
שתי העתירות הנ"ל (שהן רק דוגמאות לרבות אחרות) היו צריכות להידחות על הסף, עם הטלת הוצאות לדוגמה על העותרים, כי הן מנוגדות לחוק כמו: "חוק יסוד הנשיא" - והחלטות הממשלה וסמכויותיה. עצם העובדה שבג"צ קיבל אותן ודן בהן - זוהי חריגה חמורה מסמכויותיו ומייעודו כבג"צ במסגרת הפרדת הרשויות (וזאת למרות שהחלטה על דחיית העתירה נגד ועדת וינוגרד נדחתה ברוב של קול אחד).
בצרפת - הנשיא שיראק נמצא בחקירה או בבדיקה על עבירות חמורות; בארה"ב - הנשיא קלינטון נחקר על-ידי חוקר מיוחד בעבירות מין, ותצהירי שקר, אך איש לא חלם לפנות לבג"צ או לבית הדין הפדראלי בארה"ב. וכדאי ללמוד משהו גם מדמוקרטיות אחרות.
