בית המשפט העליון קובע סופית, כי בסמכותו לבטל חוק בשל פגמים מהותיים בהליך החקיקה. כך קובע (יום ד', 19.5.21ׂ) המשנה בדימוס לנשיאת בית המשפט העליון, חנן מלצר. לקביעתו עשויה להיות משמעות מעשית אם ייעשו נסיונות להעביר חוקים משמעותיים בהליך חפוז, כגון חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה.
מלצר דחה את בקשת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לדיון נוסף בפסק הדין שביטל בשנת 2017 את חוק מס דירה שלישית בשל פגמים קשים בחקיקה. בג"ץ קבע אז, בהרכב של חמישה שופטים ובדעת רוב אותה הוביל השופט נעם סולברג, כי הליך החקיקה היה כה חפוז (שעות אחדות של דיון בוועדת הכספים על חוק מורכב במיוחד), עד שמדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך ולכן יש לדון בו מחדש. שר האוצר דאז, משה כחלון, נמנע מלהביא שוב את החוק לאישור הכנסת, לאחר שהתברר שאין לו רוב.
פסק דינו של סולברג התמקד בשאלה האם נשללה מחברי הכנסת כל אפשרות מעשית לגבש עמדה בנוגע להצעת החוק, והוא השיב עליה בחיוב. הוא קבע כי חלק מיישום עקרון ההשתתפות של הח"כים בחקיקה, הוא החובה לאפשר קיומו של דיון כדבעי בחוק המוצע, והציע פרמטרים שונים, העשויים להעיד האם התאפשר דיון כזה. הוא הדגיש, כי "אין מוטלת חובה על הכנסת לקיים דיון בדומה ל'הליך הנאות' שרשויות מנהליות מחויבות בו", וכי בית המשפט העליון יתערב בהליכי חקיקה ראשית רק כאשר נשללה מחברי הכנסת אפשרות מעשית כלשהי ללבן ולשקול, ולו באופן הבסיסי ביותר, את הצעת החוק בה מדובר.
המדינה ומנדלבליט טענו, כי מדובר בהלכה חדשה, המחייבת את הכנסת לקיים "דיון כדבעי" - רמה נמוכה יותר מאשר "דיון מעמיק וממצה", ולפיכך גם הנמכה של הרף המאפשר לבג"ץ לבטל חקיקה ראשית. עוד טענו, כי מדובר בהרחבת הביקורת השיפוטית על הליכי החקיקה, תוך פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות ויצירת מבחן עמום לביטול חקיקה - השולל מן הממשלה את הוודאות הדרושה לה.
בדחותו את הבקשה אומר מלצר תחילה, כי דיון נוסף בפסק דין שניתן בהרכב מורחב (למעלה משלושה שופטים) הוא עניין חריג שבחריגים, שכן עצם הרחבת ההרכב מאפשרת מלכתחילה מתן מענה לרוב הרציונלים העומדים מאחורי הליך הדיון הנוסף. לגופה של הבקשה אומר מלצר, כי אין המדובר בהלכה חדשה, אלא בהרחבה של ההלכה שנקבעה בשנת 2003 בדבר החובה לאפשר לחברי הכנסת לממש את עקרון ההשתתפות בחקיקה. סולברג הדגיש, כאמור, כי מדובר במקרה נדיר מאוד של פסילת חוק בשל פגם בחקיקתו, ולכן אין המדובר בפסיעה לכיוון החלת הדוקטרינה של "הליך החקיקה הנאות".
מלצר מוסיף: "כל יישום יכול, מטבע הדברים, לטמון בחובו חידוד של הלכה קיימת, או פיתוח שלה, זאת שכן כלל ידוע הוא כי הדין נגזר מהעובדות, ואין הכרח כי העובדות שעל בסיסן נפסקה ההלכה יהיו זהות לנסיבות במקרים המאוחרים להלכה זו. עם זאת - אין משמעות הדבר כי כל מקרה חדש שכזה מצדיק קיום דיון נוסף, אשר מהווה, כאמור, חריגה מעיקרון סופיות הדיון". כל שופטי הרוב (סולברג, מרים נאור, אסתר חיות וניל הנדל) סברו, כי פסק הדין מיישם בנסיבות המקרה את העקרונות שנקבעו בשנת 2003, ומכאן תמיכה לקביעה שאין בו הלכה חדשה.
לדברי מלצר, "הטענות שהועלו על-ידי המבקשים בדבר החשיבות והקושי שיש בפסק הדין נוגעות למישור מערכת היחסים שבין הרשויות, ובהקשר זה נאמר כי הקביעות שבפסק הדין הן מרחיקות לכת יתר על המידה. עמדה זו איננה מקובלת עלי... מפסק הדין עולה כי התערבות בהליכי חקיקה תיעשה עדיין רק במקרים חריגים וקיצוניים ביותר, ואכן ככלל בית משפט זה נוהג בזהירות ובריסון בהקשרים אלה". הוא גם דוחה את הטענה לפיה פסק הדין פוגע במעמד הכנסת: "ההנמקה והתוצאה של פסק הדין מאששות דווקא את תפקידו של בית המשפט בשמירה על האיזונים והבלמים שבין הרשויות, תוך הגנה על עצמאותה של הכנסת במסגרת יחסיה עם הממשלה.
"...הממשלה איננה מייצגת בהכרח את עמדת המדינה, המורכבת משלוש רשויות, ולענייננו יש גם לתת משקל רב לכך שהכנסת, אשר הייתה אחת המשיבות בפסק הדין, הביעה כאן את התנגדותה המפורשת לבקשה לדיון נוסף. על כן, אין לדעתי בפסק הדין חריגה מעקרון מהפרדת הרשויות, אלא דווקא כיבוד הכנסת ושמירה מצידו של בית המשפט על תקינות ההליכים הפרלמנטריים. בוודאי שאין בכיבוד ובשמירה שכאלה משום הלכה קשה המצדיקה דיון נוסף בפסק הדין שניתן כאמור מלכתחילה במותב מורחב".
