אישה שבגדה בבעלה תקבל מחצית מהדירה

אישה שבגדה בבעלה זכאית למחצית מן הזכויות בביתם - קובע (יום ה', 24.6.21) בית המשפט העליון. פסק הדין ניתן ברוב של שישה שופטים, בראשות הנשיאה אסתר חיות, מול שלושה. בכך ביטל בג"ץ את פסק הדין הקודם, שניתן בהרכב רגיל, ואשר כונה "בג"ץ המורדת". שופטי הרוב מדגישים, כי על בית הדין הרבני לפסוק בעניינים רכושיים על-פי הדין האזרחי, שכן הרכוש של בני הזוג אינו חלק מענייני הנישואין והגירושין שעליהם חל הדין הדתי. מדובר בקשר זוגי שחל עליו חוק יחסי ממון, הקובע, כי במועד סיום הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסיהם. זאת, למעט נכסים שהיו לאחד מהם ערב הנישואין או שקיבל במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. לגבי נכסים אלה, על בן הזוג הטוען לזכויות בנכס להוכיח, כי מתקיימות נסיבות שמצביעות על כך שהתגבש בו שיתוף, למשל: שיפוץ משותף שנעשה בנכס; הבטחות מצד בן-הזוג כלפי משנהו; משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס; משך הנישואים; וההתנהלות הכלכלית של בני הזוג. לגבי בית המגורים של בני הזוג, שנחשב ל"גולת הכותרת" של השיתוף הזוגי, נקבע זה מכבר, כי הנטל להוכחת שיתוף בו הוא קל יותר. עוד נקבע, כי לא ניתן לשלול את הזכות בנכס מרגע שהתגבשה, ובפרט - כי אי-נאמנות מינית ואף אשם בלעדי בפירוק הנישואין, אינם מהווים נסיבות שיש בכוחן לשלול מאחד מבני הזוג זכויות ברכוש הזוגי.

חיות: סטייה מן הדין האזרחי המחייב

דעת הרוב היא של חיות, המשנה לנשיאה בדימוס, חנן מלצר, והשופטים ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית ודפנה ברק-ארז. הם ביטלו את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, אשר התבסס על טענת הבעל לפיה מספר חודשים טרם סיום נישואיהם בגדה בו אשתו עם אחר. הם השיבו על-כנו את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, אשר קבע, כי במשך 30 שנות נישואיהם קנתה האישה זכויות בבית מגוריהם מכוח הלכת השיתוף הספציפי. במרכז פסקי הדין עומדת אמירתו של הדיין מיכאל עמוס, בבית הדין הגדול, ולפיה בגידתה של האישה מבטלת את כוונתו של הבעל לשתף אותה בביתם; הוא ציין זאת לאחר שקבע, כי מבחינה עובדתית - לא הוכח שהייתה כוונת שיתוף בנכס זה. במקרה הנדון, הבית המשותף נבנה על קרקע שהייתה בבעלותו של הבעל בלבד לפני הנישואין; דעת הרוב בבית הדין הייתה, כי האישה לא תקבל דבר מהקרקע ומהדירה. הרב עמוס הוסיף, כי "מאחר שבית הדין פוסק על-פי המשפט העברי הרי שבהכרח פרשנותו תהיה כפופה לדין העברי". חיות אומרת כי "הקושי בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, נובע מכך שקביעותיו המשפטיות של בית הדין, אשר מהוות את לוז פסק דינו, אינן משקפות את הדין האזרחי כפי שבא לידי ביטוי בפסיקתו של בית משפט זה... במקרה שלפנינו, הכריע בית הדין הרבני הגדול בשאלת חלוקת רכושם של הצדדים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם מהותה של הזכות המוקנית מכוח הלכת השיתוף הספציפי, כפי שהוגדרה לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה, קרי: זכות מעין-קניינית המתגבשת במהלך חיי הנישואין, עם התגבשותה של כוונת שיתוף. קביעה נוספת העולה במפורש מחוות דעתם של הדיינים עמוס ו[מימון] נהרי ומהווה טעות גלויה מבחינת הלכת השיתוף הספציפי, היא זו לפיה אי-נאמנות מינית עשויה להוות בסיס לשלילת כוונת שיתוף שהתגבשה ולאפשר לבן הזוג המשתף לחזור בו מכוונת השיתוף". לדברי חיות, בית הדין הגדול - בניגוד לבית הדין האיזורי - חיפש "ראיות מפורשות וברורות לאיתור כוונת שיתוף". זוהי דרישה מחמירה, אשר "אינה עולה בקנה אחד עם האופן שבו התייחסה הפסיקה האזרחית להלכת השיתוף הספציפי ולהיקפה, בפרט באשר לבית המגורים של בני הזוג". יש לבחון את כוונת השיתוף בהתחשב בדינמיקה של החיים הזוגיים ובכך שפעמים רבות היא אינה באה לידי ביטוי מפורש וממוסמך. גישתו של בית הדין הגדול שגויה מבחינה משפטית ומצדיקה התערבות יוצאת דופן של בג"ץ בפסק דינו. במקרה זה, גם העובדה שהבית נרשם על שם הבעל, אינה מלמדת שלא הייתה כוונת שיתוף; יש לייחס יותר חשיבות ומשקל לעובדה שהם התגוררו בו 20 שנה וגידלו בו את ילדיהם. חיות מוסיפה, כי ייתכן שלא היה די בשגיאה זו כדי להצדיק את התערבות בג"ץ, אך אליה יש לצרף את הטעות שבמתן משקל לבגידתה של האישה. כאן נובעת השגיאה מכך ש"נפסק זה מכבר, כי אי-נאמנות מינית אינה מהווה נסיבה שיש בכוחה לשלול בדיעבד זכויות שהתגבשו, וכי אין שוללים זכות שהתגבשה בשל נסיבות עובדתיות שאירעו לאחר התגבשותה" - דהיינו, בגידה לאחר יצירת השיתוף אינה יכולה לשלול את השיתוף. "השאלה אם יש מקום להכיר באפשרות כי בני הזוג יסכימו במפורש על תנאי לפיו השיתוף הזוגי ביניהם, ככל שיתגבש, יתבטל במקרה של אי-נאמנות מינית – היא שאלה סבוכה כשלעצמה", אך אין צורך להכריע בה במקרה זה, מציינת חיות. "לעמדתי קיימים טעמים כבדי-משקל נגד ההכרה באפשרות קיומה של תניה מכללא כזו או אחרת בין בני זוג, אשר בהתקיימה היא שוללת את זכויותיו של אחד מהם ברכוש הזוגי", ממשיכה חיות. "בשים לב לתחולתו של עיקרון תום הלב ולנסיבות הייחודיות שאופפות את המערכת הזוגית, יש לצמצם ככל הניתן את יכולתו של בן זוג אחד 'למַשטר' את פעולותיו של משנהו ולהכתיב את התנהגותו. הכרה באפשרות קיומה של תניה מכללא בין בני הזוג שלפיה השיתוף הזוגי כפוף לתנאי כזה או אחר, חרף העובדה שאיש מבני הזוג לא ניאות במפורש לתניה שכזו, מקנה כוח עודף לאחד מבני הזוג על משנהו, אך בשל עובדת היותו בעליו של נכס שלגביו מתגבש השיתוף הזוגי. הכרה בקיומן של תניות מכללא כאלה במערכת היחסים הזוגית, עשויה אפוא להפוך לחרב המתהפכת מעל ראשיהם של בני הזוג לאורך נישואיהם".

ברק-ארז: לא להכניס את שאלת האשם

ברק-ארז דוחה את דעת המיעוט, לפיה מדובר בהתערבות בממצאי עובדה. "הקושי העולה מפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול אינו נוגע לפן היישומי-קונקרטי של הדין הנוהג בנסיבותיו העובדתיות של מקרה פרטני, כי אם להגדרת הנורמות המשפטיות החלות על חלוקת הרכוש בין בני זוג בישראל. אינני סבורה כי מקורה של המחלוקת במקרה זה הוא עובדתי. לא מיותר להזכיר בהקשר זה, כי בית הדין הרבני הגדול הפך את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, שהגיע למסקנה שונה על סמך אותן קביעות עובדתיות. אם כן, לא מחלוקת עובדתית גרידא עומדת ביסוד ההכרעות השונות במקרה זה". לדעת ברק-ארז, מוקד השאלה הוא השפעתה של בגידה על חלוקת הרכוש. "ראשית, אני סבורה כי אין מקום להתחשבות בשיקולים שעניינם חוסר נאמנות מינית כבסיס לשלילת שיתוף בנכסים בין בני זוג. זאת, על בסיס עמדה עקרונית השוללת ככלל התחשבות בשיקולי אשם בחלוקת הרכוש המשפחתי. שנית, אני סבורה כי אין לסטות ממסקנה זו על בסיס עמדה של כוונה מיוחסת לצדדים", היא קובעת. ברק-ארז מזהירה מפני הכנסת שאלת האשם לסכסוכי גירושין, הן משום שהדבר עלול להעמיק אותם, הן משום שמדובר בנושא רגשי סבוך שאינו מתאים להכרעה שיפוטית והן משום שהיא עלולה לפגוע בבן הזוג החלש יותר מבחינה כלכלית. ברק-ארז גם דוחה את הגישה הבוחנת בדיעבד את כוונת השיתוף: "כמעט כל אדם שמערכת היחסים הזוגית שלו עלתה על שרטון, ולא כל שכן בנסיבות קשות המלוות בכעס או עלבון, היה משיב – לו היה באותה נקודת זמן, בדיעבד – כי אין לו שום רצון לחלוק ברכושו (או כל דבר אחר היקר לו) עם בן הזוג המנוכר לו. לא כך בוחנים קיומה או היעדרה של כוונת שיתוף, כשם שאף לא לומדים על רצונותיהם של צדדים במערכת יחסים חוזית בשלב שבו זו הופרה". והיא מסכמת: "חוסר נאמנות בחיי הנישואין הוא מכאיב. כך גם ניכור, התאכזרות או שחיקה בחיים הזוגיים. מכלול זה של רגשות ומעשים עלול לאפיין מערכת יחסים בין בני זוג או להישאר מחוץ לה. המורכבות הגלומה בכך היא חלק מן החיים האנושיים. אולם, עליה להישאר מחוץ להסדרים הרכושיים שנדונים בבתי המשפט. בכל מקרה, אין מדובר בעילה לשלילת שותפות ברכוש שנקנתה לאורך שנים של מערכת יחסים זוגית". גם הנדל מתייחס לשאלת הכוונה ואומר כי בית הדין הגדול רק שיער שהבעל לא רצה לשתף בדירה את אשתו בשל בגידתה - אך אין לכך ראיות. יתרה מזו: הכוונה צריכה להיות של שני בני הזוג, ולא של אחד בלבד מהם. "הוראה בדבר השבת הזכויות בדירת מגורים בעקבות הפרת ברית הנישואין מעוררת מורכבות כשלעצמה, לפחות בנסיבות מסוימות, ובכל מקרה קשיים אלה תומכים במסקנה שאל לבית המשפט לקרוא תניה כזו ליחסים שבין הצדדים אם הם עצמם לא קבעו אותה", מוסיף הנדל.

דעת המיעוט: זו הייתה אמרת אגב בלבד

שופטי המיעוט הם דוד מינץ ואלכס שטיין, אשר קבעו את פסק הדין המקורי, אליהם הצטרף השופט נעם סולברג. לדברי סולברג, מאחר שלא נפסקה הלכה חדשה באותו פסק דין - אין לקיים דיון נוסף. מדובר במילים מיותרות של דיין או שופט, שהיו מעבר לנדרש ויצרו סערה - אך אין בהן כדי להצדיק דיון נוסף. אפילו אם הבגידה הייתה עילה למניעת השיתוף, אין המדובר בהלכה חדשה, סבור סולברג; ופסק הדין המקורי בבג"ץ כלל לא קבע זאת. הוא מזהיר מפני פגיעה ביציבות השיטה המשפטית, ובוודאות שאמורה להיות מנת חלקו של מי שזכה בדין בערכאה השיפוטית העליונה. מינץ אומר כי אין מדובר במקרה שבו בית הדין הרבני החיל את ההלכה היהודית, באופן הסותר לכאורה את פסיקתו של בית משפט זה בסוגיה. זאת, שעה שאף על-פי הדין העברי, אין מקום לאמירה גורפת לפיה בן זוג מאבד את זכויותיו בנכסיו בשל אי-נאמנותו המינית. לדבריו, יש לקחת בחשבון את אומד דעת הצדדים, אשר יכול לכלול תניות מסוגים שונים שייקבעו בין בני הזוג, לרבות ביחס לסוגית הנאמנות המינית שביניהם. לדברי מינץ, אמרת אגב של דיין אחד (הרב עמוס) והנמקה שגויה של דיין אחר (הרב נהרי) אינן מצדיקות התערבות של בג"ץ. שטיין אומר כי אין עילה להתערבותו של בג"ץ בממצאיו העובדתיים של בית הדין הרבני הגדול, לפיה לא הייתה כוונת שיתוף מצד הבעל במקרה זה. שיתופו של אחד מבני הזוג ברכושו של האחר מותנה בהסכמתו האמיתית של האחרון, העשויה להיות מושפעת מחוסר נאמנות מינית. הסכמה כזו יש לברר כעניין עובדתי, כפי שעשה בית הדין הרבני הגדול. פסקי הדין הקודמים נטועים בדיני ראיות, ולא בדיני עריות, ואין בהם משום יצירת זיקה בין נאמנות מינית לזכויות רכושיות - מדגיש שטיין. לדבריו, פסק דינה של חיות כופה נורמה משפטית, אשר נוקטת עמדה ערכית אחת מני רבות באשר לאופן שבו החיים הזוגיים אמורים להתנהל. שטיין מוסיף, כי האופן שבו בני זוג אמורים לנהל את חייהם הזוגיים, הוא עניינם הפרטי, שבו המדינה אינה רשאית להתערב. לפיכך, שלילת תוקפו של תנאי, מפורש או משתמע, אשר נקבע במסגרת היחסים ולפיו בן הזוג הבוגד לא יהיה זכאי לחלק מרכושו של האחר, פוגעת בחירותו האישית של אדם, בקדושת הקניין הפרטי ובחופש החוזים. היא אינה מכבדת את הרב-גוניות ואת חופש הבחירה של הפרט בעניינים של תרבות, אמונה, זוגיות, רכוש ומשפחה. לדעת שטיין, דוקטרינת השיתוף הספציפי לוקה בשבעה פגמים יסודיים, שבעטיים ראוי להחליפה במנגנון השיתוף ההדרגתי אותו הוא מציע. במסגרת זו, מציע שטיין, כל אחד מבני הזוג רוכש בכל שנת נישואין שלפני הפירוד אחוז אחד מהזכויות בנכסיו האישיים של בן זוגו, אלא אם בני הזוג קבעו ביניהם הסדר אחר בהסכם ממון אשר נערך ואושר בהתאם לחוק יחסי ממון. את האישה ייצגו עוה"ד שי זילברברג, עדי רז ואייל מנחם; את בית הדין ייצגו עוה"ד רפי רכס ויצחק רוזנטל; את הבעל ייצגו עוה"ד ברוך אבוקרט ורונן גפני; ואת היועץ המשפטי לממשלה - עו"ד יונתן נד"ב.