יש להעניק את פרס ישראל בחקר המחשב לפרופ' עודד גולדרייך ולבטל את החלטת שר החינוך דאז,
יואב גלנט, למנוע ממנו את הפרס. כך סבור היועץ המשפטי לממשלה,
אביחי מנדלבליט, התומך בקבלת העתירה לבג"ץ שהגישה ועדת הפרס בעקבות החלטתו של גלנט.
גלנט דחה את המלצת הוועדה, בנימוק שגולדרייך חתם על מספר מכתבים ועצומות המביעים תמיכה בחרם על ישראל. מדובר בין היתר על מסמכים מ-2008, 2019 ומארס השנה. בעקבות זאת שלח גולדרייך לוועדה מכתב בה נאמר כי הוא איננו תומך ומעולם לא תמך בארגון ה-BDS, הקורא לחרם על ישראל בכלל ובאקדמיה בפרט. פרקליטו של גולדרייך מצידו כתב לגלנט, כי איננו תומך בתנועת החרם וכי לא היה מסכים לקבל את הפרס אם היה תומך בה. עם סיום תפקידו שב וקבע גלנט, כי אינו מאשר את ההמלצה. שרת החינוך הנוכחית, יפעת שאשא-ביטון, הודיעה שלא תפתח מחדש את הדיון לאחר שהשר הקודם קיבל החלטה, והדגישה שתכבד כל החלטה של בג"ץ.
לדעת מנדלבליט, "בנסיבות העניין, ועל יסוד פסיקתו של בית משפט נכבד זה בנושא אשר קבעה כי רק בנסיבות קיצוניות וחריגות תיתכן התחשבות בשיקולים 'חיצוניים' לעניין אי-הענקת פרס ישראל, החלטתו של שר החינוך (דאז) בענייננו אינה עומדת באמות מידה אלה, נעדרת תשתית עובדתית מספקת לצורך החלטה שלא לאשר את המלצתה של ועדת השופטים להענקת פרס ישראל, ולפיכך ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות ואינה יכולה לעמוד מבחינה משפטית".
מנדלבליט מצטט בהרחבה את פסיקתו של בג"ץ, לפיה לוועדת השופטים בפרס ישראל יש "שיקול דעת עצמאי ואוטונומיה מובהקת בבחירתה על מי להמליץ כזוכה בפרס, ובהתאם לכך מתחם שיקול הדעת המוקנה לשר החינוך בבואו להחליט בדבר אישור המלצתה של הוועדה הוא תחום ומגודר היטב, ומתמקד ככלל בבחינת תקינות פעולתה במישור ההליכי, כגון שלא נפל
ניגוד עניינים או שחיתות בפעולתה, או פגם של אי-עמידה בכללי תקנון הפרס".
על-פי הפסיקה, ממשיך מנדלבליט, "לאור אופיו הממלכתי, המקצועי והא-פוליטי של הפרס (וכך בוודאי ובוודאי בתחומי המחקר והיצירה השונים), ככלל אין לשיקולים 'חיצוניים', חוץ-מקצועיים, ובהם התבטאויות כאלה ואחרות, מקוממות ככל שהן עשויות להיות בעיני הציבור או חלקים ממנו, כדי להשליך על ההחלטה המקצועית בדבר הענקת פרס ישראל בתחומים השונים, והתחשבות בשיקולים כאלה תיתכן רק במקרים חריגים וקיצוניים, שחומרתם היא כה רבה עד שלא ניתן להתעלם מהם חרף ההישגים המקצועיים" - למשל התבטאויות גזעניות, תמיכה בטרור או שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
ברמה העקרונית, סבור מנדלבליט, גם קריאה לחרם על ישראל עשויה להצדיק הימנעות מהענקת הפרס, וזאת כאשר יש לבחון את נסיבות המקרה, ובהן חומרת הדברים, עדכניותם ותכיפותם. אלא שבמקרה הנוכחי גולדרייך אומנם קרא להחרים את אוניברסיטת אריאל, "דבר שהיועץ המשפטי לממשלה מתייחס אליו בחומרה רבה", אך לא מדובר במקרה כה קיצוני המצדיק התערבות בשיקול דעתה של ועדת הפרס. שני המכתבים הראשונים נשלחו לפני עשר ו-16 שנים; ואילו העצומה ממארס השנה קוראת לאיחוד האירופי לעמוד על כלליו ולא להעניק כספים לאוניברסיטה זו.
מנדלבליט מוסיף: "אין בעצם מתן הפרס, או בעמדה המשפטית שהחלטה שלא לאשר את המלצת ועדת השופטים בנסיבות אלה היא בלתי סבירה, משום 'הסכמה' או 'הכשר' לחתימה כזו או אחרת של מועמד או זוכה בפרס ישראל על מכתב או עצומה כאלה ואחרים, ומובן כי ככל שמוצא שר חינוך לנכון, רשאי השר להביע את הסתייגותו הערכית/ציבורית מכך". עמדתו של מנדלבליט הוגשה באמצעות עוה"ד ענר הלמן,
יונתן נד"ב ו
אבי טוויג.
