"יידעו מוכרים של משקאות אלכוהוליים כי דרישה להצגתה של תעודת זהות גם ממי שנחזה להיות בגיר היא הנורמה, ויכלכלו צעדיהם בהתאם. הטעמים לכך ברורים: הדרישה להזדהות באמצעות תעודה אינה מכבידה במיוחד, ואין כל נזק ממשי בכך שהצגת תעודה מזהה תידרש גם כאשר הקונה הוא בגיר, מלבד טרחה שולית. לעומת זאת, המחיר החברתי של מכירת אלכוהול לקטינים, וכך גם מחיר האישי הכרוך בכך מבחינת הקטין עצמו, הם כבדים. המחוקק אמר את דברו באופן ברור, ומכאן שאין מקום לנטילת סיכונים במצבי גבול".
כך אומרת (יום ה', 29.7.21) שופטת בית המשפט העליון,
דפנה ברק-ארז. השופט בדימוס
מני מזוז וברק-ארז קבעו, כי מי שמכר אלכוהול לקטין בלא לבקש ממנו תעודה מזהה - ישא באחריות פלילית על מעשיו. השופט
ניל הנדל סבור בדעת מיעוט, כי יש להוכיח שהמוכר עצם את עיניו לנוכח האפשרות הסבירה שמדובר בקטין. בית המשפט מציין, כי נוהל חדש של הפרקליטות מאפשר שלא להעמיד לדין במקרים בהם המוכר נפל שולל לתרמית מצד הקטין או שסבר
בתום לב שמדובר בבגיר, וכי גם בשלב המשפט ניתן להעלות טענה להגנה מן הצדק במקרים כאלה.
חוק העונשין קובע: "בעל עסק או מי שעובד בעסק שבו נמכרים משקאות משכרים, אשר מכר, הגיש או סיפק משקה משכר לקטין... חזקה כי היה מודע לכך שמכר, הגיש או סיפק משקה משכר לקטין, אלא אם כן הוכיח, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, שהקטין הציג לו תעודה כאמור בסעיף קטן (ג), ולפיה הוא אינו קטין". העונש המירבי על עבירה זו הוא שישה חודשי מאסר.
הנדל, אשר כתב ראשון את פסק דינו, הצביע על כך שהחוק אינו מחייב לדרוש הצגת תעודה מזהה ועל קשיים מעשיים הנובעים מכך, ובראשם מקרה בו המוכר סבר בתום לב שאין המדובר בקטין (בשל הופעתו החיצונית). במקרה כזה, לא קיימת מחשבה פלילית של המוכר - שהיא תנאי לקיומה של העבירה - וכנגד זאת אין לו אמצעים אחרים להוכיח את תום ליבו, אם לא ביקש תעודה מזהה. לכן הציע הנדל מבחן מיוחד של "עצימת עיניים": רק שילוב של הימנעות מדרישת תעודה מזהה יחד עם חשד כלשהו שמדובר בקטין, יוביל להרשעה בעבירה זו. אם המוכר יוכל להוכיח שלא היה כל מקום לחשוד שמדובר בקטין, הוא יזוכה.
מזוז וברק-ארז דחו את גישתו של הנדל. מזוז אומר כי מדובר בחוק ברור וכי הדרך היחידה להימנע מן העבירה היא פשוטה: לדרוש הצגת תעודה מזהה. "מקום שהמוכר, מטעמיו הוא, לא עושה שימוש בכלי זה, הוא נוטל על עצמו, במודע, את הסיכון כי מדובר בקונה קטין, ואם אכן יסתבר שהקונה היה קטין, החוק קובע 'חזקת עצימת עיניים', היינו - כי המוכר היה מודע לכך שמדובר בקטין, וזאת על בסיס הסיכון שלקח על עצמו כאשר נמנע מלדרוש תעודה מזהה לבירור גילו של הקונה, הימנעות אותה רואה החוק כ'עצימת עיניים', שדינה כדין מוּדעוּת". פרשנותו של הנדל סותרת את לשונו של החוק, אומר מזוז.
ברק-ארז מוסיפה, כי פרשנותו של הנדל עומדת גם בניגוד לתכלית החקיקה, שהיא "להיאבק באופן בלתי מתפשר בנגע החברתי של מכירת משקאות אלכוהוליים לקטינים. תקצר היריעה מלפרט את פגעיה הרעים של תופעה זו. לפיכך אין זה מופרז להטיל סטנדרט של דרישה לזיהוי באמצעות תעודה מזהה לצורך ביצועה של פעולת המכירה. אכן, יש מערכות יחסים אנושיות שבהן הצגת תעודה עשויה להכביד, אך שונים הם פני הדברים כאשר מדובר במכירה של חומר שמבחינות
מסוימות הוא מסוכן. כאשר מדובר בממכר של מוצר שהוא מסוכן על-פי טיבו (וביתר שאת בהקשרם של קטינים) הדרישה להזדהות באופן חד-משמעי צריכה להיחשב נטל סביר". אין מקום לפתוח את השער שסגר המחוקק ולאפשר למוכר להביא ראיות אחרות לכך שלא ידע שמדובר בקטין, קובעת ברק-ארז.
מזוז וברק-ארז דחו את ערעורו של בנימין דברה, אשר הורשע בשתי עבירות של מכירת משקה אלכוהולי לקטין ונקנס ב-3,000 שקל. היה זה דיון בגלגול שלישי, בשל השאלות העקרוניות שמעלה הסוגיה. בית המשפט העליון קבע פה אחד, כי מכירת אלכוהול לקטין מחייבת מחשבה פלילית ואיננה אחריות קפידה (דהיינו, אחריות המוטלת מעצם המעשה) - כאשר על הדרך להוכיח את המחשבה הפלילית נחלקו הדעות. מזוז וברק-ארז קבעו שהימנעות מדרישה להציג תעודה מזהה יוצרת מחשבה זו, בעוד הנדל סבר כאמור שיש להוכיח עצימת עיניים. את דברה ייצגו עוה"ד יורם סגי-זקס ו
דוד ויצטום, ואת המדינה - עו"ד דגנית כהן-ויליאמס.
