המדינה יכולה לתבוע ולקבל כספי שוחד

המדינה יכולה לתבוע ולקבל כספי שוחד ששולמו לעובד מדינה, לאחר שזה הורשע בלקיחתם. כך קובעת לראשונה (יום ד', 25.8.21) שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון. עמדתה מבוססת על מספר עילות תביעה אפשריות: עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובת אמון ו"אין החוטא יוצא נשכר". צבי אבנון, שהיה מפקח במינהל האזרחי ביהודה ושומרון, הודה והורשע בקבלת שוחד בסך 50,000 שקל ממפעילי מחצבות, תמורת התראות מראש על ביקורות - כך שיוכלו להימנע מחציבה אסורה. הוא נדון לשישה חודשי עבודות שירות ולקנס בסך 20,000 שקל. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט רפי כרמל) דחה את התביעה האזרחית של המדינה לקבלת כספי שוחד, אך ברון קיבלה את ערעורה. ברון אומרת תחילה, כי הגשת ההליך הפלילי בידי המדינה אינה מונעת ממנה ליזום גם הליך אזרחי: מדובר בתכליות שונות, והמדינה יכולה לתבוע אפילו אם סכום הקנס היה זהה לסכום השוחד. התביעה האזרחית אכן מיועדת גם לתכלית הרתעתית, בדומה להליך הפלילי, אך אין בכך פסול - מדגישה ברון. אם כספי השוחד היו מחולטים בהליך הפלילי, אזי לא היה מקום לתביעה האזרחית. על עילת עשיית עושר ולא במשפט אומרת ברון, כי השוחד בא על חשבונה של המדינה: "ההתראות שקיבלו מפעילי המחצבות מאבנון אפשרו להם לבצע חציבה בלתי חוקית בהיקף העולה על זה שהיה מתקיים אלמלא היה אבנון מוסר את המידע. באופן זה מפעילי המחצבות גזלו מהמדינה משאבי טבע, ואין זאת אלא שהם התעשרו על חשבונה. מתוך הרווח שהפיקו מפעילי המחצבות, הם שילמו לאבנון מעין 'עמלה' בתמורה למידע שקיבלו ממנו. משכך, כספי השוחד שקיבל אבנון מהווים למעשה נתח מתוך הרווח שהופק באמצעות גזילת משאבי טבע מן המדינה, שהתאפשרה עקב מסירת המידע. ניתן לראות במפעילי המחצבות ובאבנון כמי שגזלו יחד מהמדינה משאבי טבע, ו'התחלקו בשלל'; ומכאן שלא רק מפעילי המחצבות התעשרו על חשבון המדינה, אלא גם אבנון". לגבי "אין חוטא יוצא נשכר" אומרת ברון, כי אינה קובעת מסמרות - שכן ממילא כבר מצאה עילת השבה. עם זאת, נראה שקיימת עילה זו: התנהגותו של אבנון חמורה; הדין מייחס חשיבות רבה למלחמה בתופעת השחיתות השלטונית; והמדינה היא גורם בדרגת קרבה מספקת שאליו ניתן להעביר את הרווח, מאחר שאבנון הוא עובד מדינה, ואת המעשים ביצע ובכספי השוחד "זכה" במסגרת תפקידו זה. לצד זאת מדגישה ברון, כי לא בכל מקרה המדינה היא התובעת הנכונה; אם היה מדובר בעובד רשות מקומית, הייתה זו אותה רשות.

הרחבת ארגז הכלים נגד שחיתות

לגבי הפרת חובת אמון אומרת ברון, כי אין ספק שאבנון הפר חובה זו, ו"רווח שהופק כתוצאה מהפרת חובת אמון, יש לשלול מן המפר ולהעביר לאדם שכלפיו הוא חב חובת אמון... במקרה של הפרת חובת אמון, הרווח יישלל מן המפר ויועבר למוטב ללא קשר לשאלה אם הדבר בא על חשבון המוטב, או אם המוטב סבל הפסד או נזק" מדגישה ברון. ברון מוסיפה, כי העובדה שמדובר בתביעה ראשונה מסוגה - אינה סיבה לדחות אותה בנימוק של אכיפה בררנית. המדינה הסבירה שהחליטה להרחיב את מגוון הכלים העומד לרשותה במאבק בשחיתות השלטונית, וזהו נימוק ענייני וסביר (לצד השאלה האם בכלל יש מקום לטענת אכיפה בררנית בהליך אזרחי). השופט ג'ורג' קרא סבור, כי העילה העיקרית היא "אין חוטא יוצא נשכר", אם כי לטעמו יש להשתמש בו רק במקרים חמורים במיוחד. "לא ייתכן שהחוטא - לוקח השוחד - ייצא בסופו של יום נשכר, גם אם המדינה לא הייתה חסרה כתוצאה מלקיחת השוחד... השבה בנסיבות אלה משרתת מטרה מעין-עונשית, והדבר ראוי להיעשות בנסיבות חריגות ונדירות יחסית". קרא מסביר, כי עילת עשיית עושר ולא במשפט עשויה שלא להיות מספקת במקרים מסוימים, לעומת "אין חוטא יוצר נשכר" שהיא רחבה יותר. השופט דוד מינץ הסכים את ברון. את המדינה ייצגו עוה"ד אריאל נתן ואסנת דפנה, ואת אבנון - עו"ד נתנאל אינדיג.