אין שיהוי בערעור על עתירה מינהלית

ערעור על פסק דין בעתירה מינהלית שיוגש במועד הקבוע בתקנות (תוך 45 יום מפסק הדין בבית המשפט המחוזי), לא יידחה על הסף בשל שיהוי. זאת, בניגוד לאפשרות לדחות בשל שיהוי את העתירה המקורית, אם מתברר שהיא לא הוגשה מיד כפי שמצוות התקנות. כך קובע (יום ד', 6.10.21) בית המשפט העליון. השופט יוסף אלרון אומר כי התקנות קובעות שעתירה מינהלית "תוגש בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מ-45 ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". לעומת זאת קובעות התקנות, כי "המועד להגשת ערעור בזכות על פסק דין של בית המשפט הוא 45 ימים". לכן, עתירה מינהלית עשויה להידחות בשל שיהוי גם אם הוגשה במועד הקבוע בתקנות, בעוד שאין קביעה כזאת לגבי ערעור בעתירה מינהלית. לדברי אלרון, גם מטעמים מעשיים אין צורך לדחות ערעורים מינהליים בשל שיהוי, במיוחד כאשר מדובר במכרזים. בעל דין שאינו מבקש במהירות מערכאת הערעור סעד זמני להקפאת המצב עד להכרעה בערעורו, עלול לגלות שבקשתו תידחה בשל שיהוי כאשר תוגש. בלי סעד זמני, ייתכן שעד להכרעה בערעור ייווצרו עובדות בשטח אשר יביאו לדחיית הערעור בשל "מעשה עשוי". לפיכך, "לבעלי דין, ובפרט כאשר מדובר בדיני המכרזים, 'תמריץ' משמעותי ביותר שלא להשתהות בפנייתם לערכאת הערעור. איני רואה, אפוא, צורך או הצדקה לזרזם בדרך נוספת". עוד אומר אלרון, כי הכנסת שיקול השיהוי לערעור מינהלי, עלול לערער את הוודאות המשפטית אותה יצרו תקנות סדר הדין האזרחי החדשות. "קביעה לפיה הגשת ערעור בשלהי פרק הזמן אשר הדין מאפשר זאת עלולה להקים שיהוי המצדיק את דחייתו על הסף, תגרור באופן בלתי נמנע חוסר ודאות באשר למועד האחרון להגשת ערעור, וצפוי כי תוביל להתדיינות משפטית מרובה, שלא לצורך". אלרון מבהיר: "כאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, בעל דין החפץ להגיש ערעור בהחלט נדרש לפעול בדחיפות הראויה. ייתכן כי אם ימתין ל'רגע האחרון', ובהעדר סעד זמני, חלוף הזמן עלול להוות, הלכה למעשה, שיהוי. כך למשל במקרה בו פרק הזמן אשר חלף עד להגשת הערעור הוביל לפגיעה באינטרס הציבורי, המקים שיהוי אובייקטיבי. לגישתי, תוצאה זו אפשרית גם ללא החלת דיני השיהוי על שלב הערעור. עם זאת, איני רואה לנכון לזקוף לחובתו של מערער את עצם הגשת ערעורו בשלהי פרק הזמן הנתון לו לשם כך, כשיהוי סובייקטיבי העלול להוביל לדחיית הערעור על הסף". השופטת דפנה ברק-ארז מוסיפה, כי החלתו האפשרית של השיהוי בהגשת העתירה המקורית נועדה לזרז את הגשתה, שכן לאחר קבלת ההחלטה המינהלית - רשאים הרשות ויתר הנוגעים בדבר להניח שהיא תבוצע בהקדם. מכאן והלאה, העותר אינו שולט בלוחות הזמנים, המוכתבים בידי בית המשפט והתקנות, ולכן אין טעם בזירוז בדמות שיהוי אפשרי. השופט נעם סולברג סבור בדעת מיעוט, כי יש להחיל את השיהוי גם על הערעור. "לא ניתן להשלים עם מקרה שבו עותר 'אץ-רץ' להגיש עתירה מנהלית, כדי לחמוק מחרב השיהוי, ולעומת זאת, בעת הגשת הערעור על פסק הדין של הערכאה הדיונית, 'נח על זרי הדפנה', וממתין עם טענותיו לדקה ה-90; לא לכך כיוון המשורר. אמנם, אין במסקנתי זו כדי להתוות כלל גורף, שלפיו ערעור שיוגש במועד האחרון שנקבע, או מעט לפניו, יחשב לערעור שהוגש בשיהוי... די יהא בטעם ענייני, הולם, באשר לפרק הזמן שחלף עד לעת ההגשה, כדי להביא לדחיית טענת השיהוי". בית המשפט העליון דחה פה אחד את ערעורן של 11 חברות ועמותות מן המגזר הערבי, על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט אבי רובין) לדחות את עתירתן נגד מכרז משרד הרווחה לאספקת שירותי הדרכה וליווי עבור אנשים עם מוגבלות, משפחות, אזרחים ותיקים וילדים, בפריסה ארצית. סולברג קבע שיש לדחותו על הסף, משום שהוגש 44 יום לאחר פסק הדין, דהיינו יום אחד לפני תום המועד. הוא הוסיף ודחה את הערעור גם לגופו, באומרו שאין עילה להתערבות במכרז ובתנאיו. אלרון וברק-ארז דחו את הערעור לגופו, שכן כאמור לשיטתם אין מקום להחיל את השיהוי. המערערות חויבו בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל. את המערערות ייצגו עוה"ד חוסיין מחמיד ורגיד סוילם, ואת המדינה - עו"ד אבי מיליקובסקי.