עוד בדק אנגלמן את הנגשת התחבורה הציבורית לבעלי מוגבלות. הגם שחוק השוויון לבעלי מוגבלויות חוקק בשנת 1998, טרם נקבעה בו חובה להנגשה פיזית של
אוטובוסים בין-עירוניים. חובת הנגשה חושית של האוטובוסים הקבועה בתקנות (כריזה, מידע אלקטרוני) אינה מתקיימת באופן מלא וקיימים ליקויים ביישומה.
משרד התחבורה מעריך, כי הנגשת האוטובוסים הבין-עירוניים תעלה 3.9 מיליארד שקל בפריסה ל-12 שנים, אך הוא לא בדק את העלויות של הנגשה חלקית (בחלק מהקווים או בחלק משעות פעילות האוטובוסים או בתיאום מראש, ובעיקר קווים שאין להם קווי רכבת מקבילים). המשרד גם לא הכין תוכנית מקיפה ומפורטת לשיפור ההנגשה באוטובוסים העירוניים ולא פיקח בצורה ממשית על מפעילי התחבורה הציבורית בתחום זה.
בשנת 2019 היו בארץ 27,000 תחנות אוטובוס; נכון לשנה זו, 13,500 תחנות עירוניות ו-3,500 תחנות לשירות בין-עירוני לא היו מונגשות. ב-37.5% מ-80 היישובים שנבדקו לא הונגשו כל התחנות, וב-22.5% מהיישובים שנבדקו הונגשו פחות מ-85% מהתחנות. במועד סיום הביקורת, כ-16 שנה לאחר מועד התיקון לחוק השוויון, טרם התקין שר הפנים תקנות דרכים נגישות.
עד כה חולקו רשיונות ל-1,000 מוניות נגישות - יחס של מונית אחת ל-1,600 בעלי מוגבלות, לעומת יחס של אחת ל-340 נעדרי מוגבלות; למעשה עובדות 875 מוניות כאלו בלבד. התקבלו תלונות על כך שמוניות נגישות משמשות למעשה רכבי הסעות, ולכן אינן זמינות לבעלי מוגבלות. חלוקת הרישיונות נעשתה בלי שנקבעו קריטריונים או תנאי סף, כאשר כל גוף שהביע רצון לקבל רישיון כזה, קיבל אותו. לאחר קבלת הזיכיונות, ואף לאחר התחלת השירות על-ידי המפעילים השונים, לא גיבש משרד התחבורה הסכם או חוזה עם המפעילים על-מנת להסדיר את חובותיהם וזכויותיהם הנוגעות למתן שירות זה.