במרחק נגיעה מן הקהל התנשא דוכנו של השופט, איש ורוד פנים לבוש חולצה לבנה מרופטת שמעליה גלימה אשר שרווליה קצרים מדי, ועניבה שחורה קשורה לגרגרותיו בקשר חזק מדי וקטן מדי. תחילה חששתי כי ייחנק, אך נראה כי במשך יום העבודה הארוך שלו כבר התרגל ללחץ. לצידו ישבה מי שנראתה תחילה כשופטת מִשנה, אך למעשה הייתה קלדנית – אשה ירושלמית מבוגרת שהיא שהכתיבה, בעצם, את קצב הדיון. הדוכן נראה מגובב, מפני שלצד הקלדנית, ליד הקיר, נערמו כמה עטיפות צלופן עם פרחי פלסטיק ישנים שהיא, או קלדנית אחרת, קיבלו פעם לרגל איזה מאורע משמח.
מעל ראשו של השופט היה תלוי, מעט הצידה, סמל המדינה על לוח דיקט גדול. לוח הדיקט, הצבוע במשהו שהתכוון להיות אוף ווייט, אך התקבל כאפור-צהוב מחליא, הפריד בין ה"אולם" שלנו לבין ה"אולם" הסמוך (שבו הוארך במקביל מעצרם של שני נערים, אחד מהם נראה אפילו כילד ממש, תלמיד בית ספר יסודי, הנאשמים במעורבות בשריפת המסגד ביסוף). בפעולת ייעול גאונית הפכה הנהלת המקום, בעזרת לוח הדיקט, חדר אחד לשני "אולמות".
הדיון החל. התובע המשטרתי, שהגיע חולה בשפעת ופניו להטו מחום, עשה ניסיון אמיץ להישמע כמו צ'רלס לוהטון בסרט "עד התביעה" והחל לתאר את קריאות המפגינים בשייח' ג'ראח: "ברונו, ברונו, אל תדאג, נתראה איתך בהאג" (הכוונה לתנ"ץ ברונו שטיין ממשטרת ירושלים שפיקד על האירוע). "כשהם אומרים 'האג', כבודו, הם אינם מתכוונים לטיול לשדות הצבעונים", נשא התובע את דבריו, "הם מתכוונים למשהו אחר לגמרי"...
השופט נראה משועמם ושחוק, וכנראה היה רעב ונצרך לשירותים בו-בזמן, שהרי לא יצא מן ה"אולם" מאז לפני הצהריים. הוא לא הסתכל כלל אל ה"אולם", אלא אל הצג שלפניו, כדי לבדוק שהקלדנית שלו כותבת נכון את דברי התובע, ומתוך שידע עם מי יש לו עסק, חזר כל העת על דברי התובע, כדי למנוע ממנה לטעות ומעצמו – את הצורך לעצור את הדיון ולתקן אותה. היא, מצידה, עצרה אותו מדי פעם לשאול לפשר מילה זו או אחרת, במקרים שהתובע עלה במשלב הלשוני שלו לפסגות גבוהות מדי.
עניינה של התביעה התמקד זמן רב בשאלת הרישיון שניתן להפגנה ובדינה של הפגנה ברישיון ההופכת להתפרעות. השופט המשיך להיות צמוד לצג, והחזרה המונוטונית מפיו על הטקסט של התובע האריכה את נאומו של זה פי שניים ושיבשה את כל הרטוריקה שלו. מדי פעם הורתה הקלדנית הבעל-בתית לשופט לפתוח או לסגור את המזגן על-פי גלי החום או הקור שפקדו אותה, והוא קם בצייתנות ולחץ על המתג המתאים בקיר שלצידו. מרוב שעמום, כרך כל הזמן על אצבעות ידו השמאלית חבילת גומיות שהסיר מן התיקים שלפניו ומתח והרפה ומתח והרפה, כשהוא מהרהר, מן הסתם, במרק העוף של אשתו שמחכה לו בבית. בחוץ כבר התחיל להעריב. פתאום התברר שהאירוע התארך מדי ושצו המעצר של האנרכיסטים, שתוקפו היה עד יום שלישי ב-16, פג תוקפו. הטיעונים נעצרו, כדי להכתיב החלטה על הארכת הצו בין השעות 16 ו-18. לאחר מכן טיאטא השופט הצידה בחוסר סבלנות את נאום התובע על הקשר בין הרישיון וההתפרעות (כשכל השמעה של המילה "התפרעות" הקפיצה את עורך הדין ספרְד ממקומו כדי לקרוא שלא הייתה שום התפרעות). על יחסו האדיש של השופט לנאומו הגיב התובע בהודעה שהוא חולה ושעליו ללכת הביתה. ואכן, כך עשה, כשהוא מותיר מאחור את שני קציני המשטרה, שאחד מהם, פקד אלמליח (לא זה עם הפאה הנוכרית) הוא גם עורך דין.
פקד אלמליח נכנס לפעולה, הניח לפני השופט מחשב נייד ובו סרט משטרתי (ערוך) המתעד את האירוע. שלושת הסניגורים הצטופפו סביב השופט כדי לראות את הסרט יחד איתו וגם כמה מן הנאשמים, שהשתוקקו לראות את עצמם מצולמים, הצטופפו אל קיר הדיקט שמאחורי השופט, כדי להציץ במחשב מאחורי גבו.
כאן נכנסה לפעולה הגברת צמל, שעד עתה תפסה תנומה קלה, והודיעה שהיא דורשת כי השופט יצפה גם בסרט של ההגנה. בתשובה לשאלתו על אורך הסרט ציינה הסנגורית שהוא נמשך ארבע שעות.
השופט אמר כי יצפה בסרט בבית. מבחוץ המשיכו להישמע קולות ההורים המתקוטטים עם שומרי בית המשפט ודורשים להיכנס ולראות מה קורה בפנים לילדיהם, רחמנא ליצלן, אך בפנים היה משעמם. כל דף נייר שהוגש לשופט עורר דיון ארכני ומפורט, והאנרכיסטים המאוכזבים שציפו למשפט פוליטי התחילו להתייעץ ביניהם לאיזו מסעדה ללכת אחרי שהישיבה תיגמר. מקצתם רצו ללכת למרקייה ברחוב כורש, ואילו אחרים אמרו שכאנרכיסטים הם חייבים ללכת למסעדה האתיופית. פקד אלמליח וחברו בעל הפאה החלו להחליף מתחת לדוכן עקיצות עם גברת צמל, מכרה ותיקה שלהם, שהיא גם כמעט חברה לעבודה, וכל הנוכחים החלו לזוז בחוסר נוחות על הספסלים הנוקשים והצפופים, שאליהם היו צמודים שעות ארוכות מדי. אחת הנאשמות, סטודנטית מתולתלת בג'ינס אופנתי, ארזה את תיקה ופשוט קמה והסתלקה בלי לומר מילה לאיש. השופט המשיך "לתרגם" לקלדנית, בעוד אווירת הנטישה שסביבו גוברת.
העסק התחיל, פשוט, להתפורר. כשהשופט הרים סוף סוף את עיניו מן הצג וראה מה קורה, הוא הודיע שימשיך בעניין בעוד כמה ימים ובינתיים שלח את כולם הביתה, תוך שהוא אוסר עליהם להתקרב לשייח' ג'ראח.
בברכיים כואבות ועם חשש מבצקת בישבן נסעתי אל בית חברי כדי ליידע אותו על הדיון. בנו היקר לא טרח לעשות זאת, כי היה צריך ללכת עם החבר'ה למסעדה האתיופית. אחרי שהרגעתי את החבר נסעתי הביתה ומאוחר בערב, כשישבתי שוב עם הוויסקי מול "הפרקליטים", שקעתי להנאתי בדרמה של בית משפט.
