נושה בהליך פשיטת רגל שטענה לחוב של 20,000 שקל תשלם הוצאות בסך 10,000 שקל בשל שימוש לרעה בהליכי משפט. כך קובע (3.2.22) שופט בית המשפט העליון, דוד מינץ.
מאיה ברק היא גרושת אחיו של אלעד קורן, שהוא ואשתו, אודליה קורן, נכנסו להליכי פשיטת רגל בשל חובות בסך 5.8 מיליון שקל - תוצאה של ערבויות שחתמו לחברות שלא עבדו בהן. ברק טענה, כי קורן חייב לה סכום קרן של 15,000 שקל - מתנות חתונה שאחיו העביר לידיו. בית המשפט המחוזי בבאר שבע אישר לבני הזוג תוכנית פרעון בסך 600,000 שקל - הסכום המירבי שהיה ביכולתם לשלם. המחוזי דחה אין-ספור התנגדויות ובקשות של ברק (שהיקף הנשייה שלה היה 1.25% מתביעות החוב שאושרו), אשר טענה בין היתר שקורן היה מנהל בחברה שבבעלות אביו והבריח נכסים.
מינץ דחה את ערעורה של ברק על החלטת בית המשפט המחוזי, בציינו שכל טענותיה נבדקו בצורה מדוקדקת. "כלפי המערערת - אשר שבה והעלתה טענות שונות לאורך ההליך - הופגן אורך רוח מופלג הן מצד הנאמן והן מצד בית המשפט. לא רק שלמערערת ניתן יומה בבית המשפט, אלא שהנאמן, ובעקבותיו בית המשפט, לא הותירו אבן על אבן בהידרשם לטענותיה. בית המשפט עמד על עריכת בדיקה מקיפה לגבי כל הנושאים שלגביהם התעוררו סימני שאלה שונים באשר להתנהלות החייבים. הנאמן ערך בירורים מעמיקים, תוך שנחקרו לא רק החייבים אלא גם קרובי משפחתו של החייב, ולבקשת המערערת גם התקיימה חקירה פומבית בבית המשפט".
מינץ מוסיף: "לא ניתן להתעלם במקרה זה מהשווי הכספי הזעום של נשיית המערערת לעומת כלל חובות ברי התביעה שאושרו. הגם כי 'דין של פרוטה כדין של מאה' ואין מקום לזלזל בגובהו של כל חוב, יהא סכומו אשר יהא, יש מקום לתת משקל לשווי הנשייה העומדת על הפרק ביחס לסכום הנשייה כולה. ודאי בתיק אשר בו אושרו תביעות חוב על סך מיליוני שקלים, והתנגדותה של המערערת, שסכום נשייתה עומד על כ-20,000 שקל, היא היחידה החוסמת במקרה זה את קידומו של ההליך לקו הסיום. אין להקריב את 'דין המאה' של כלל הנושים על מזבח 'דין הפרוטה' של המערערת לבדה.
"בנסיבות אלו על פני הדברים, התנהלותה הדיונית של המערערת נכנסת לגדרה של תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת, כי 'לא יעשה בעל דין או בא-כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זה פעולה בהליך... לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו'. מלוא חופניה של טרוניותיה של המערערת צריכים להיות מופנים כלפי אביו של החייב או כלפי אחיו, שכן הם אלו אשר הקדיחו את הקדירה גם לשיטתה. רצונה לבוא חשבון עם החייבים בשל כך מובן במידה מסוימת, אך גם לכך יש גבול ועל פניו המערערת עברה זה מכבר את הגבול". בשל כך חייב מינץ את ברק לשלם 5,000 שקל לקורן ו-5,000 שקל לכנ"ר.
לא לסייע לאב כאשר יש "ריח רע"
מינץ התייחס גם לטענה לפיה קורן החזיק כאיש קש במניות בחברה שבשליטת אביו, אשר צברה חובות בלתי מבוטלים. "הדעת אינה נוחה משיתוף פעולה זה של החייב עם אביו. בהקשר זה ניתן לקבל השראה מפירושו של רש"י על הפסוק 'איש אמו ואביו תירָאו, ואת שבתותי תשמֹרו': 'סמך שמירת שבת למורא אב, לומר: אע"פ שהזהרתיך על מורא אב, אם אמר לך: חלל את השבת, אל תשמע לו; וכן בשאר כל המצוות'. היינו, אם אומר האב לבנו - חלל את השבת, אין הוא רשאי לשמוע בקולו, אף כי הוא מחויב בכבודו. בהשאלה אפוא, אין לבן לשמוע בקול אביו אם מבקש את סיועו בפעילות ש'ריח רע' נודף ממנה, בין אם מדובר בהברחת נכסים, בין אם מדובר בהתחמקות מנושים וכיו"ב".
מינץ מדגיש: "החייב, המשמש ביודעין כ'איש קש' של אדם אחר, לצורך ביצוע פעולות ממוניות בלתי כשרות, אינו יכול לרחוץ את ידיו ולהתנער מהשלכות מעשיו בטענה הסתמית כי מעורבותו בנעשה הינה פיקטיבית בלבד. ביצוע מעשים כאלה עלול להילקח בחשבון לחובה בעת שקילת התאמתו של 'משתף הפעולה' להליך חדלות פירעון על כל הכרוך בכך. פשיטא כי טענה מסוג זה על-ידי המבקש להיכנס להליך חדלות פירעון על ההטבות הכרוכות בכך, אינה יכולה לשמש כשלעצמה 'טענת הגנה' בפיו. אדרבה, הדבר עלול להיחשב אף כהתנהלות שלא בתום לב, כאשר ההכרעה בעניין זה תינתן בהתחשב במכלול התמונה ונסיבות המקרה".
עם זאת, במקרה של קורן - הוא קיבל את המניות בעת הקמת החברה בשנת 1999, כאשר היה בן 18.5 בלבד. "ישנן רגליים מוצקות לסברה כי החייב היה באותה עת 'אנוס על-פי הדיבור' של אביו וקיים ספק אם היה ער כלל להשלכות הנובעות מפעילותו של אביו בחברה". גם הפעולות האחרות הקשורות לחברה נעשו לפני חדלות הפרעון של קורן, ואין בהן כדי לשלול ממנו את ההפטר. הנשיאה אסתר חיות והשופט יצחק עמית הסכימו עם מינץ. את ברק ייצגו עוה"ד ברק ארנון ויבגני פרחיה, את קורן ייצגו עוה"ד איתי הס, אבנר מלכיס וישי ולרו, ואת הכנ"ר - עו"ד אסף ברקוביץ; המנהל המיוחד הוא עו"ד אייל כהן.
