המפונים משכונת גבעת עמל לא יקבלו פיצוי של ממש על העיכוב בן עשרות השנים במימוש ההתחייבות להעבירם לדיור קבע. כך קובע סופית (יום ג', 15.2.22) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית.
הדיירים הראשונים בשכונה שבצפון-מזרח תל אביב נשלחו אליה בידי המדינה במלחמת השחרור, ובשנת 1949 הצהירה המדינה שהם לא יפונו אלא למגורי קבע. בשנת 1961 מכרה המדינה את הקרקע לחברת דיור, שקיבלה עליה את אותה התחייבות. בשנת 1987 נמכר המתחם לקבוצת יצחק תשובה, ולאחר דיונים ממושכים נקבע הפיצוי שיקבלו התושבים בשל הפינוי לטובת הקמת מגדלי יוקרה במקום.
חלק מן הדיירים תבעו פיצוי גם על עשרות השנים בהן, כך טענו, נאלצו לחיות בשכונה מוזנחת, ללא תשתיות ביוב, ללא רחובות ומדרכות, ללא תאורה, תוך חשיפה לאסבסט ועוד. שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, מירב בן-ארי, דחתה על הסף את התביעה נגד המדינה ואת עיקר התביעה נגד עיריית תל אביב (למעט התקופה של שבע שנים לפני הגשתה), ועמית דחה את הערעור על פסק דין זה.
עמית אומר כי העירייה ולא המדינה היא הכתובת לטענות על הזנחת השכונה. אם תתקבל טענת התושבים נגד המדינה, היא יכולה לשלוח הודעת צד ג' לחברת דיור - אבל אז הפיצוי ייבלע בתוך זה שכבר נפסק לתושבים תמורת הפינוי, שכן בקביעתו הובא בחשבון העיכוב בפינוי. עוד מציין עמית, כי בית המשפט גם הביא בחשבון את העובדה שרבים מן התושבים התגוררו במקום ואף הקימו בו עסקים שלא כדין - אך לא הפחית בפועל מן הפיצוי את התשלום שראוי היה לגבות מהם, וזאת בין היתר בשל השיהוי בפינוי.
לגבי העירייה קבעה בן-ארי, כי התביעה התיישנה למעט שבע השנים שקדמו להגשתה - ועמית מסכים עימה. העילה החוזית של התביעה נבלעה אף היא בפיצוי שכבר נפסק לתושבים, והם יכלו להגיש את תביעתם נגד העירייה כבר לפני עשרות שנים - אך לא עשו זאת; ומכאן שהיא התיישנה. התושבים חויבו בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל למדינה ולעירייה. השופטים דוד מינץ ושאול שוחט הסכימו עם מינץ. את התושבים ייצגו עוה"ד דביר סיני ואלימלך קורצוויל, את המדינה ייצגה עו"ד יעל מימון, ואת העירייה - עו"ד אלירן מגער.
