|
אביא בהקשר זה שתי דוגמאות למחשבה "מחוץ לקופסה" הלוקחת בחשבון את השינויים שחלו באופי המלחמה באזור, ומכאן גם את הצורך בשינוי דפוסי ההתנהלות מולם:
א. סוריה
סוריה היא מדינה תומכת טרור. היא תומכת בחיזבאללה ובארגונים פלשתינים קיצוניים בלבנון, והיא תומכת גם בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי (היא תומכת גם בפעילות טרור בעירק..., אבל זהו נושא נפרד). במסגרת של מדיניות חדשה נגד מדינות תומכות טרור, על ישראל להגדיר קשר ברור וחד-ערכי הרבה יותר בין פעילויותיהם של ארגונים הנתמכים על-ידי סוריה נגדה, לבין אחריותה של סוריה לפעולות אלה, מתוקף תמיכתה בארגונים. יותר אין לקבל טיעונים המנסים להפריד בין פעילות הארגונים לבין המדינה נותנת החסות, משום שטיעונים אלה הם פיקציה. מאידך-גיסא, אין צורך להתחייב לעיתוי ולאופי התגובה, ולשמור על חופש פעולה מבחינת הזמן, המקום, ודרכי הפעולה שיינקטו. חייבת להיווצר תודעה חדשה בסוריה, בארגונים הנתמכים על ידה ובקהילה הבינלאומית, שעיקרה הוא שמדינה נותנת חסות לטרור, במקרה זה סוריה, עלולה להימצא במעגל התגובה לטרור. ההחלטה אם, מתי ואיך לפעול היא בידי הנתקף - ישראל. ככל שיגדל היקף פעולתם של ארגוני הטרור, כן תגדל גם עוצמת התגובה הישראלית האפשרית נותנת החסות, סוריה. תגובה אינה חייבת להיות מדודה תמיד באותו מטבע צבאי. גם כאן קיים מרחב פעולה גדול המתיר תמהיל של אמצעים מול תמהיל של יעדים.
אין שום ספק שבידי סוריה להשפיע על ארגוני הטרור הנתמכים על-ידה למתן את פעילותם נגד ישראל, בשל תלותם בחסות זו. מערכת היחסים הדו-צדדית של תוקף ונתקף בין ארגוני-טרור תוקפים, לבין ישראל הנתקפת, הופכת באופן זה למערכת "מעגלית" סימטרית יותר ורציונאלית יותר - סוריה מפעילה "שליחי טרור" נגד ישראל כאסטרטגיית לחימה, המאפשרת לה להימנע מעימות בין-מדינתי שאינו נוח לה. ישראל מפעילה תגובה נגד סוריה, המדינה נותנת החסות לטרור, בכדי לרסן את פעולות הטרור ולשבש את התכנון האסטרטגי הסורי. בעבר נקטה ישראל בתגובה מילולית ומעשית ברוח זו, אבל לא הפכה אותה לחלק מדוקטרינה כוללת למלחמה בטרור; הגיע הזמן לעשות זאת. שינוי גישה מסוג זה, חייב להיות מלווה בהחלטות מדיניות מתאימות ובהסברה בינלאומית.
בימים האחרונים עמדנו על שינוי חשיבתי מבורך נוסף: תגובה של שר החוץ, אביגדור ליברמן, על איומי שר החוץ הסורי. תגובה בנוסח זה עלתה על השולחן לראשונה. בצורה גלויה וברורה נאמר שקיימת אפשרות שהמשטר בדמשק ומקורביו יהיו אחד היעדים לתגובה ישראלית על תוקפנות מולה. ליברמן דיבר אומנם על מלחמה כוללת, אבל אין סיבה שלא לראות בסוג זה של מטרות גם חלק מיעדי התגמול הישראלי על פעילות טרור נגד ישראל של מקורבי סוריה הנתמכים על-ידה. אחרי נושא האדמה (ואולי אפילו לפניו), שימור המשטר הוא גורם קריטי בחשיבה של משטרים טוטאליטריים, ומכאן שהרגישות לגביו במדינות הערביות תהיה גבוהה והאפקטיביות של פעולה אפשרית נגדו נכרת מאוד.
הערבים מודעים מזמן לרגישות הישראלית לחיי אדם בכלל ולחיי אזרחים בפרט. עוד במלחמת השחרור נעשו ניסיונות להפציץ את עריה של ישראל, בעיקר כאשר חיל האוויר הישראלי היה בחיתוליו ולא יכול היה לסוכך על הערים. משהתחזק חיל האוויר וישראל השיבה בתקיפות משלה על ערים מרכזיות במצרים ובסוריה, פסקו ניסיונות אלה. מאז, ועד לעידן הטילים הנוכחי, שמר חיל האוויר הישראלי על עליונות אווירית, שמנעה תקיפות אוויריות על העורף. בגזרות מסוימות איפשר נשק תלול מסלול תקיפות כאלה, אולם היקפן היה מוגבל והחשש מתגמול אווירי ואחר מסיביים עשה אותן לבלתי משמעותיות בדוקטרינת המלחמה הערבית נגד ישראל. הטרור שינה מציאות זו, מעצם היותו לוחמה המכוונת נגד אזרחים. הטרור הופעל נגד אזרחים ונגד ישובים אזרחיים, בין אם היה זה ירי תלול מסלול, רקטות וטילים, מטעני חבלה ומתאבדים, ירי מרכבים חולפים ואפילו שימוש בנשק קר. בעידן הטרור, נכשלה ישראל בעיצוב דוקטרינת לחימה כוללת שתפעל להוצאת העורף האזרחי ממעגל מטרות המלחמה של המדינות הערביות או של שלוחיהן. המקרה החמור הראשון של חציית הקו האדום בסוגייה זו היה תקיפת הסקאדים העירקים על ישראל במלחמת המפרץ הראשונה (1991); לאחריה באה לוחמת הטרור על רבדיה השונים. עתה, כשאיום זה הולך ומתגבר, בין אם דרך התחמשותה של סוריה בארסנל טילים גדול ומגוון, התחמשות החיזבאללה והחמאס בנשק תלול מסלול ובנשק רקטי, האפשרות של חידוש הטרור הפלשתיני, אל-קאעידה והאיומים האירנים באופק, הגיע הזמן לחזור ולהתמודד עם סוגייה אסטרטגית זו באופן ממה שנקטה בו ישראל בדור האחרון. ההגנה הפסיבית אותה מנסה ישראל לפרוס בשנים האחרונות, היא נדבך רצוי, אבל היא אינה תשובה למתקפת טילים כוללת בשלוש או בארבע חזיתות בעת ובעונה אחת, ובוודאי שאינה משרתת כראוי את גורם ההרתעה. הואיל ומתקפה כזו עלולה לבוא מצד מדינה כסוריה וגם מצד ארגוני טרור החוסים בצילה ונהנים מתמיכתה, היא עשויה להיות מתואמת יותר, מסיבית יותר מכל מה שידענו, הרסנית מכל מה שהכרנו ועתירת נפגעים ונזקים, גם אם אינה יכולה להכריע את ישראל. דוקטרינה ישראלית חדשה חייבת להתיחס לכל אלה כבר עתה, אם ברצונה להרתיע ממלחמה בכלל וממלחמה שבה העורף האזרחי הוא מטרה מרכזית לתקיפה בפרט. המשימה אינה פשוטה, אבל גם אינה בלתי-אפשרית והתשובה צריכה להינתן קודם כל במישור הצבאי-אסטרטגי-דוקטרינארי, ורק אחר כך, כהשלמה, גם במישור המדיני. ככל שניתן להתרשם ממעשיו ומהתבטאויותיו של שר הביטחון אהוד ברק לאחרונה, גישתו לסוגיית ההגנה על העורף נראית מוטעית, וספק אם תביא למדינת ישראל תוצאות שונות מאלה שראינו במלחמת לבנון השנייה ובעזה לאחר הפינוי/בריחה של שנת 2005.
כשלון מלחמת לבנון השנייה וכשלון חלקי של הפינוי מעזה, אינם בתוצאות הצבאיות הישירות של תפקוד הכוחות הלוחמים דווקא (אף שהיו גם כאלה), אלא בלגיטימציה שנותרה בתודעה הערבית והבינלאומית לתקיפת אזרחים ישראלים. תוך התייחסות להתגוננות מפני תקיפה כזו כאילו מדובר במלחמה בין כוחות מזוינים סדירים, שאותה יש לכפוף לחוקי המלחמה המקובלים. מלגיטימציה זו נובעות תופעות כדוח גולדסטון, והיא גם זו שמזינה את האיומים הסורים האחרונים. לגיטימציה זו מאפשרת שימוש בחוקי המלחמה האנכרוניסטיים העוסקים ב"מידתיות" ראויה בין תקיפת אזרחים כמטרה מוצהרת של המלחמה, לבין שיעורי פגיעה "סבירים" באזרחים בפעולות הכוח המתגונן, כשאזרחים אלה לפחות בחלקם שותפים למהלכי התוקף - אין אבסורד גדול מכך! את הלגיטימציה הזו חובה על ישראל לקעקע מכל וכל ובהקדם.
מול גישתו הריאל-פוליטית של ליברמן, עומדת תפיסתו ה"קונסטרוקטיביסטית" והרופסת של ברק באותו הקשר. ברק עדיין קשור בחשיבתו לעטיני אוסלו ולתפיסות השמאל ההזוי בישראל הסבור שמערכת היחסים הישראלית-ערבית מושתת בעיקר על נרטיבים, סיפורי בדים ופסדות נאות למראה ולא על מאזני-כוחות, אינטרסים ושיקולים של עלות-תועלת. לפי גישה זו, אם רק נתאם נרטיבים, כל שאר הבעיות תיפתרנה - זהו חלום באספמיה. רצוי מאוד לישראל שברק יתחיל להיות שר ביטחון במשרה מלאה, במקום שינסה לדחוק את רגליהם של ראש הממשלה מזה ושל שר החוץ מזה ולנהל את המדינה. בתפקודו הרב-שכבתי הזה הוא אינו מועיל לאף אחד מהתחומים הללו, והכי פחות הוא מקדם את התחום שעליו הוא מופקד במישרין - צה"ל, הביטחון הלאומי ברמת מבנה והפעלת הכוח והבט"ש.
ב. לבנון
לבנון "התאימה" עצמה למציאות שבה חיזבאללה הוא עובדה קיימת בשטחה, מעין "מדינה בתוך מדינה", שמנהלת מדיניות המושפעת בעיקר מארבעה גורמים, בסדר חשיבות זה: אירן, סוריה, מוסדות הארגון וממשלת לבנון. בצד תפיסה מוזרה זו של לבנון כמדינה ריבונית, עומדת תפיסה לבנונית מוצהרת של היותה מדינה ריבונית כביכול. בכדי לגשר על הסתירה הלוגית שבין הדברים, פעלו הן ממשלת לבנון והן החיזבאללה ליצירת פסדה חדשה, שבה מצטרף החיזבאללה לממשלת לבנון אבל שומר על חופש פעולה ורמה גבוה של עצמאות פעולה גם בתוך המסגרת החדשה. עתה, מכסה החופה המדינית על ערוות הפיצול וחוסר השליטה של ממשלת לבנון על הנעשה בתוך המדינה, כשהחיזבאללה שומר על מעמדו, עצמאותו ויכולת הפעולה שלו. ישראל מצידה משחקת את משחק ההשתטות הזה, כשבהזדמנויות שונות הסבירה/הצהירה שממשלת (הבובות) של לבנון תהיה אחראית לכל פעולה משטחה נגד ישראל, אך בפועל אין היא גובה ממנה באמת את מחיר החריגה מאחריותה כממשלה של מדינה ריבונית - אז אמרנו...
משחק הדיבורים חסרי הערך וחסרי השחר, הוביל אותנו בין היתר למלחמת לבנון השנייה, ניהל אותה עבורנו והביא בסיומה למצב שבו לבנון נותרה כשהיתה: חסרת יכולת השפעה על חיזבאללה. חיזבאללה נותר הכוח הצבאי החשוב ביותר בלבנון, שיקם את עצמו ואף הגדיל מאוד את כוחו. אם היו שינויים בלבנון אחרי מלחמת לבנון השנייה, היו כולם בכיוון של החלשת הממשלה המרכזית והחלשת הכוחות המתנגדים לחיזבאללה. כל אלה הם תוצאה מובהקת של אופן ניהול מלחמת לבנון השנייה על-ידי ישראל, של תנאי סיום הלחימה, ושל ההנחה שהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם במזרח התיכון, אם אינן נגד ישאל, באמת מחייבות מישהו. השקט הזמני השורר בלבנון הוא תמורה מפוקפקת עבור המלחמה וכל מה שאבד בה ו/או הושקע בה. גם ההערכה מחדש שנעשתה בארצות הברית עוד בסוף תקופתו של הנשיא הידידותי בוש ביחס לתפקוד ישראל במלחמה, וקבעה "שישראל לא סיפקה את הסחורה" בלבנון, היא מהכשלונות החשובים שלנו במלחמה זו. עדיין לא ברור כיצד השפיעו תוצאות מלחמת לבנון השניה על עמדת ארה"ב לגבי תקיפה ישראלית אפשרית באירן. כל אלה בין אחרים הם תוצאה של כניסה הרפתקנית למלחמה, ניהול הססני של המהלכים הצבאיים, אי-הגדרת מטרות-מלחמה ואי-הגדרת דרישות לתנאי הסיום הרצויים. על אלה בדיוק עמדה ועדת וינוגרד ובצדק רב. על מבנה הכוח, ניהול הכוח, רמת האימון של החיילים והמפקדים איכות הפיקוד והשליטה - כל האלמנטים של המקצוע הצבאי, עובד צה"ל מאז המלחמה ואף הוכיח שיפור יכולות ב" עופרת יצוקה"; כל שאר האלמנטים עדיין לוטים במידה רבה בערפל. דהיינו: כלל לא ברור אם בגורמי הכשל העיקריים שהיו מדיניים, אסטרטגיים ומנהיגותיים (כלומר: בעיקר של הדרג הפוליטי), חלו שיפורים לפחות באותה מידה.
המכה שהנחיתה ישראל על לבנון במלחמת לבנון השנייה, הייתה אפקטיבית במידה שפגעה בתשתיות של חיזבאללה ובכוח הלוחם שלו. היא הייתה בעלת אפקטיביות מצומצמת ביותר מעצם העובדה שהכניסה כוחות או"ם לשטח, משום שכוחות אלה הם "בובות" חסרות משמעות אופרטיבית. הם בובות משום שממצאיהם תואמים תמיד את המדיניות הפוליטית של שולחיהם ולא את המציאות בשטח. אם וכאשר ירצה חיזבאללה במצוות אדוניו מטהרן לחזור ולפעול, יוכל לעשות כן. ירידת כוחות צבא לבנון לדרום, גם היא אינה מונעת מחיזבאללה תנועה, עבודות שיקום, התחמשות וגיוס מתנדבים נוספים, כלומר גם היא בעלת ערך שולי. הרחקת כוחות חיזבאללה מגדר הגבול הינה סמלית, כשרצו לחדור לשטחנו, יכלו לעשות זאת גם במצב הנוכחי. אין חולק היום על כך שכוחות האו"ם שאמורים היו למנוע חימוש מחדש של החיזבאללה בנשק כבד יותר ורב יותר מזה שהיה להם קודם למלחמה, נכשלו בכך כשלון חרוץ. תוצאות אלה של ההסדר המדיני בחסות האו"ם, הוא כשלון נוסף של ישראל במלחמת לבנון השנייה.
המכה שהנחיתה ישראל על התשתיות הממלכתיות של לבנון הייתה מוצדקת, אבל בלתי אפקטיבית, משום שהפלגים הלבנוניים שאינם שיעים לא היו חדורים מוטיבציה רצינית להיאבק בהשתלטות השיעית הגוברת לפני המלחמה, ומשראו את התוצאות הסופיות, "התקררה" אצלם גם מעט המוטיבציה שהייתה להם קודם למלחמה. בפועל, בגלל התוצאות בשטח, דירדרה התקיפה הישראלית את ממשלת לבנון (ייאמר שגם באשמתה של ממשלת לבנון) לעבר תלות גדולה יותר בחיזבאללה. חיזבאללה נלחם ואף השיג הישגים; ממשלת לבנון רק עסקה ב"קיטורים". כשל נוסף היה לישראל בכך שתושבי דרום לבנון, שיעים ברובם, שהם נותני החסות האזרחית העיקריים לחיזבאללה, חזרו למקומות מושבם בדרום תוך 48-24 שעות מכניסת הפסקת-האש לתוקף (אוגוסט 2006) והשתקמו בהם במהירות יחסית. אף שהחיזבאללה הסב לישראל נזק גדול בהרבה מהנזק שגרם לה החמאס, תומכי החיזבאללה סבלו הרבה פחות מפעולותיו, מאשר הפלשתינים בעזה - הכיצד? מה הרציונאל? מבחינת ניהול המלחמה, כל הטיפול בדרום לבנון הוא כשל אחד גדול. אילו דחקה ישראל מדרום לבנון את יושביו וניהלה עם ממשלת לבנון מו"מ (גם באמצעות צד ג') לגבי תנאי חזרתם לשטח תוך פרוזו מכל נשק, יכלה, אולי, ליצור בו מציאות אחרת ולמציאות כזו היה ערך אסטרטגי אזורי. מבחינת השאלה אם לבנון היא מדינה ריבונית, או בובה מדינית, יכלה ישראל בדרך זו להציב סימן שאלה אופרטיבי על התנהלות ממשלת לבנון, שהתשובה עליו חשובה ביותר לגבי המציאות האסטרטגית מולה עומדת ותעמוד ישראל בגבול הצפון לאורך זמן. מהלכים מסוג זה דורשים צורה אחרת של הפעלת הכוחות, תאומים בינלאומיים, תכנון מדיני ועוד. בכל אלה, כאמור, כשלה ישראל במלחמה זו.
דה-יורה נחשבת לבנון למדינה ריבונית; דה-פקטו, השליטה שלה על שטחה, על מה שיוצא ממנו ו/או נכנס אליו היא פיקציה. אם כך, תגובה כוחנית חוזרת נגד ממשלת לבנון, אם נידרש לה בעתיד גם לפי כללי משחק הקובעים שמדינה ריבונית הנותנת חסות לטרור אחראית גם למעשי בני-החסות שלה - בלבנון היא פיקציה ועשויה לדרדר את המצב במדינה עוד יותר. המציאות הנוכחית היא של "אוי לנו מזה, ואוי לנו מהאחר". ישראל אינה יכולה ואינה צריכה לשכנע את הגורמים המתונים יותר בלבנון לרצות לשמר את ריבונותם יותר משהם רוצים בכך בעצמם, משיקוליהם שלהם. ישראל עשתה כבר בעבר מספר ניסיונות כושלים בתחום זה, וכלל לא בטוח שיש עם מי "לעשות עסקים" בלבנון. ריאל-פוליטיקה מחייבת להתיחס לעובדות ולא למשאלות-לב כאילו הן העובדות. החיזבאללה בלבנון הוא עובדה קיימת, עם שאיפות לגדול ולהתבסס ואם אפשרות שווקום בשליטה המרכזית יקל על מימוש שאיפות אלה. החיזבאללה הוא אויב, שבתמיכה אירנית בקונסטלציה הנוכחית, הסכנה העיקרית בו היא הסכנה הפוטנציאלית. כדי לנטרל את יכולתו של חיזבאללה לפעול נגד ישראל, מבלי לכבוש את לבנון, שלכך כאמור ישראל אינה מסוגלת מטעמים רבים שלא נעמוד עליהם כאן, דרוש ממד חדש של התייחסות לנושא.
הממד החדש הוא סוריה. בעבר חתרה ישראל לסילוקה של סוריה מלבנון מתוך הנחה שהדבר יקל על ממשלת לבנון לממש את ריבונותה, ימנע הידרדרות המצב בתוך לבנון וימתן תוקפנות נגד ישראל. תפיסה זו לא הוכיחה עצמה, כפי שראינו קודם. אם כך, אולי ראוי לישראל לחזור ולשקול תמיכה בחזרתה של סוריה לעמדת השפעה מכרעת בלבנון, כחלק מהסדר ישראלי-סורי. כשם שהסוגייה הפלשתינית אינה סוגייה פנים-ישראלית ויש לחפש לה פתרון מורחב יותר המשתף מדינות נוספות באזור כירדן, כך גם בשאלת לבנון. ישראל היא הגורם האזורי המרכזי שמימוש האינטרסים הסורים בלבנון כל עוד קיים מצב מלחמה עם סוריה, נגד את שיקולי הביטחון שלה. ישראל היא גם הגורם האזורי היחיד שיכול למנוע מסוריה בפועל השתלטות על לבנון, בין אם בדרך של כיבוש צבאי או בדרך של הגברת נוכחות ושליטה דה-פקטו. עמדה ישראלית שתציג כלפי סוריה עמדה לפיה לא ניתן להסדיר דבר בגולן במנותק ממכלול נושאי הגבול הצפוני, יכולה ליצור מנוף חדש לעיצוב פתרון שבנסיבות הקיימות אינו נחשב מציאותי. פתרון כזה צריך להיות מושתת על "חבילה" שבה כלולים הסדר שלום/אי-לוחמה עם סוריה ולבנון, תיקוני גבול מוגבלים ברמת הגולן אך לא ירידה ממנו, שליטה דה-פקטו של סוריה על לבנון ופירוק החיזבאללה מנשקו, אזור חיץ בדרום לבנון (מן האוואלי ודרומה) מפורז מכל צבא ונשק כבד והינתקות סורית מהציר עם אירן. את היחסים בין סוריה ללבנון יעצבו הצדדים ביניהם "בברכת" ישראל, ובלבד שתיפרס מעליהם מטריה מינימלית של הסכם אי-לוחמה מול ישראל עם ערבויות. לנושאים גיאו-אסטרטגיים אלה יתווספו גורמים נוספים כגון: מים, סחר, הסדרי מעבר, ועוד ועוד.
מול מצרים וירדן השיגה ישראל שלום (קר) משום שהסוגיות היסודיות היו דו-צדדיות והצדדים היו מעוניינים בהסדר, כל צד וסיבותיו. מצרים הייתה מספיק חזקה לממש הסכם כזה גם כנגד אופוזיציה חזקה בליגה הערבית. ירדן הייתה מספיק חלשה כדי לעשות הסכם כזה, מחשש לחלופות שתתפתחנה בלעדיו. לאחר שירדן ויתרה על השליטה ביהודה ושומרון שאותה הפסידה דה-פקטו במלחמת ששת הימים, נוצר מבחינתה בסיס נוח להסדר (בסיס שהוא הרבה פחות נוח מבחינתה של ישראל). אני סבור שהרצון של רבין להראות הישג מדיני תחת שלטון השמאל בישראל ובלחץ הסביבה הפוליטית ממנה בא, היה נימוק חזק יותר למהלכיו מול ירדן מאשר השיקול הגיאו-אסטרטגי והריאל-פוליטי של ישראל. המציאות מול סוריה ולבנון שונה: לסוריה אינטרס מרכזי בלבנון, גם אם נאלצה זמנית לסגת מביצועו. לישראל "חשבון" מול סוריה ולבנון, שמשמעויותיו האסטרטגיות שזורות אלה באלה. פתרון משולב הוא אולי הסיכוי המציאותי ביותר להתקדם לעבר פתרון של מכלול הבעיות בגבול הצפון במהלך כולל אחד, תוך ויתור של כל אחד מהצדדים - ישראל וסוריה - על מלוא שאיפותיהם. לבנון חלשה מדי מכדי לנהוג יוזמה מדינית עצמאית מול ישראל. חולשתה, הופכת אותה לסכנה גוברת לישראל במיוחד לנוכח המשך פעילותו של אירגון החיזבאללה בדרום המדינה והתחזקותה הצפויה של אירן התומכת בו באזור. אילו שינתה לבנון את גישתה, ניתן היה לחזור ולשקול את הדברים אחרת, אלא שהסבירות שכך יקרה נמוכה מאוד לדעתי. אסתפק הפעם ברעיונות אלה מבלי לפתח אותם פיתוח נוסף, ומבלי להרחיב את היריעה של מאמר זה עוד יותר.
בכל מקרה, אל לה לישראל להישאר שבויה בשגרת קוביות החשיבה ההיסטוריות ואל לה להישען במהלכיה ליצירת מציאות חדשה החיונית לבטחונה הלאומי מול שכניה אך ורק על כוח צבאי או אך ורק על ויתור על הישגים שקנתה בדם בניה, משום שכל הסדר באזור נזיל זה עשוי להיות זמני. על ישראל, בראש ובראשונה, לקבוע כללי משחק לעצמה, כי איש לא יקדם את האינטרסים שלה ולא יקח אותם בחשבון אם לא תציב אותם "על השולחן" באופן ברור ונחרץ. חשיבה כזו דרושה גם לנוכח הזירה הבינלאומית וקידום המטרות הישראליות בה. חשיבה יוצרת וראייה כוללת דרושים הן לקביעת מטרות מלחמה היה ונקלע לכך, והן לגבי אופן ניהולה לשם השגתן. בראש ובראשונה חייבת מדינה לקבוע מהו אינטרס חיוני ומהו "קלף מיקוח". מי שקבע במלחמת ששת הימים שכל השטחים שנכבשו בה או שוחררו בה הם "קלפי מיקוח" מדיניים - לא חשב עד הסוף. מי שחשב במלחמת לבנון השנייה ש"הפחדת" ממשלת לבנון על-ידי הפצצת בירות או חלקים ממנה, די בה כדי ליצור הרתעה אפקטיבית בגבול הצפון - לא חשב עד הסוף. מטרה חיונית לישראל במלחמת לבנון השנייה הייתה צריכה להיות חיזוק ההרתעה מפני תקיפה של אוכלוסיה אזרחית, בין אם באמצעות ירי תלול מסלול ובין אם על-ידי טרור ישיר. במיוחד כך כאשר היה ידוע מראש שלסוג זה של תגובה נערך החיזבאללה. משלא הוגדרה מטרה כזו, לא רק שלא הושגה במלחמה, אלא שהלקח הסורי והחמאסי ממלחמה זו היו הפוכים לאינטרס בסיסי של ישראל - כשלון נוסף של מלחמת לבנון השנייה. ישראל אינה מעצמה עולמית, ואינה יכולה להחליט תמיד, כרצונה, על יציאה למלחמה ועל משכה; כיום אפילו מעצמות מתקשות בכך. לכן, כל מהלך צבאי ובוודאי אם הוא מהלך רחב-היקף, חייב להישקל לטווח הארוך מול מטרות שאינן צבאיות גרידא ומול שיקולים כחיזוק או החלשת ההרתעה על כל היבטיה, ולמצות עצמו באלה.
ככל שתתרחק ישראל מהמצב בו הייתה נתונה ערב מלחמת ששת-הימים, הן מבחינת אופי ותוקף ההסדרים דאז, הן מבחינת המציאות הטריטוריאלית וקווי-ההגנה שלאורם תבסס כושר הרתעה, או הגנה במקרה של כשלון ההרתעה, כך תקטין ותרחיק את סיכויי המלחמה, ובו בזמן תגדיל את התמריצים להסדרים מדיניים. ככל שתגדיל את המחיר עבור פתיחה במלחמה ותגבש עמדה בסיסית הגורסת שמדובר במחיר קבוע, תתרחק מהעיקרון המסוכן של "שטחים תמורת שלום". שכן הפירוש האמיתי של עיקרון זה במזרח-התיכון הוא נסיגה תמורת ניירות או "רצון טוב נזיל" של גורמים מקומיים או בינלאומיים. מחיר נמוך והפיכותן של תוצאות בעלות ערך ומשמעות לצד השני, מכרסמים בכושר ההרתעה, ולרוב גם ביכולת ההגנה ובתמריצים להמנע משימוש בכוח. המציאות הבינלאומית אינה חד-ממדית; מלחמה אינה חד-ממדית ומי שמבין את הדברים הקודמים כאילו טריטוריה היא החזות היחידה של מצב הביטחון הלאומי - לא הבין מאומה. ב"משוואת" הביטחון הלאומי קיימים תמיד נכסים מוחשיים ונכסים לא מוחשיים, ומול תמהיל האיומים, יש להעמיד תמהיל ראוי של נכסים, שטריטוריה היא מן החשובים שבהם. פוליטיקה אזורית מגוונת ובלתי שיגרתית היא חלק מהנכסים הלא מוחשיים של הביטחון הלאומי, ואינה צריכה להיות שמורה אך ורק לאחרים.
|
