העליון: מאסר עולם ברצח רגיל - מירבי ולא נקודת מוצא

מאסר עולם בעבירת רצח שאינה בנסיבות מחמירות איננו נקודת מוצא ממנה ניתן לסטות רק במקרים חריגים, אלא העונש המירבי אותו יכול בית המשפט להטיל. כך קובע לראשונה (יום ד', 2.3.22) המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, ניל הנדל. לצד זאת מדגיש הנדל, כי יש להטיל עונש זה במקרים המתאימים ואין להותירו על הנייר בלבד. הרפורמה בעבירות ההמתה, אשר נכנסה לתוקף בשנת 2019, מבחינה לראשונה בין רצח לבין רצח בנסיבות מחמירות. במקרה הראשון העונש המירבי הוא מאסר עולם, ואילו במקרה השני - מאסר העולם הוא עונש חובה שבית המשפט אינו רשאי לסטות ממנו. החוק מונה 11 נסיבות מחמירות, ובהן: תכנון ממשי, תוך כדי עבירה אחרת, חיסולו של עד, נסיבות גזעניות, רצח תוך כדי התעללות פיזית או נפשית מיוחדת, רצח בן/בת זוג אחרי התעללות ממושכת, רצח של קטין, רצח במסגרת ארגון פשיעה או רצח במעשה טרור. בכל יתר המקרים, מדובר ברצח סתם, כך שבית המשפט רשאי להטיל מאסר עולם לתקופה שאינה קצובה או ל-30 שנה לכל היותר. לפני הרפורמה לא הבחין החוק בין סוגי רצח וקבע לכולם מאסר עולם כעונש חובה. המדינה טענה, כי "במקרים בהם נקבע כי התקיימה כוונה להמית חייב העונש של מאסר עולם להמשיך לשמש כנקודת המוצא לגזירת הדין", כאשר "רק במקרים חריגים ראוי יהיה לסטות מעונש זה". לדעתה, במקרים כאלו גם אין צורך בקביעת מתחם ענישה - כפי שקבע תיקון 113 לחוק העונשין. אולם הנדל דוחה עמדה זו וקובע שלבית המשפט יש שיקול דעת רחב כאשר מדובר בעבירת הרצח הבסיסית.

שורה של קשיים בעמדת המדינה

הנדל מסביר, כי עמדת המדינה מעוררת שורה של קשיים. ראשית, אין לה עיגון בחוק, אשר לשונו מלמדת בבירור שמדובר בעונש מירבי ולא בנקודת מוצא. שנית, הצעת החוק ציינה במפורש שמטרתה היא לאפשר לבית המשפט להפעיל גמישות בקביעת העונש. שלישית, הדוח ששימש בסיס לרפורמה בעבירות ההמתה ציין, כי חברי הוועדה שקלו לקבוע את מאסר העולם כנקודת מוצא אך החליטו להימנע מכך. רביעית, עמדת המדינה מתבססת על החקיקה שקדמה לרפורמה ולמעשה מתעלמת ממנה, כאשר בפועל העבירה החדשה לא נועדה להיות המחליפה של עבירת הרצח הקודמת. חמישית, המדינה מטשטשת בעמדתה את ההבדל שעשה המחוקק בין רצח רגיל לבין רצח בנסיבות מחמירות, כאשר לשיטתה גם ברצח רגיל - מאסר העולם יהיה כמעט תמיד עונש חובה. הנדל מעיר, כי הייתה עמדה ערכית ראויה בחוק בנוסחו הקודם, ולפיו "אין הבדל בין דם לדם; בין רצח לרצח; בין רוצח לרוצח; בין נרצח לנרצח. עמדה ערכית זו - המצויה גם בבסיס טיעוני המדינה כאן - הגיונה, ואף יופיה, בצידה, ואלו ניצבים אל מול כיעור המעשה". אולם המחוקק החליט, בעקבות עבודתה של ועדת מומחים ייעודית (בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר), לבצע את הרפורמה, ו"הכרעה זו מחייבת את בית המשפט לעשות מלאכתו וליישם את שיקול הדעת שהוקנה לו בהתאם למסגרת החוק ולנסיבות המקרה הספציפיות". במצב זה, ממשיך הנדל, על בית המשפט לקבוע מתחם עונש בעבירת הרצח הבסיסית - כמו בכל עבירה אחרת, שכן אין כל יסוד לעמדת המדינה ולפיה יש להחריג אותה מתחולתו של תיקון 113. כאמור, הנדל גם מדגיש שבמקרים הראויים יש להטיל מאסר עולם גם על רצח רגיל, שכן "העונש המירבי הקבוע בחוק אינו עונש שלא ניתן להגיע אליו, משל היה אידאה אפלטונית מופשטת שלא ניתן לגעת בה". גם ועדת קרמניצר הדגישה, כי מאסר עולם הוא העונש הראוי על רצח, כמבטא "את החשיבות המיוחדת של ערך חיי אדם, החומרה המיוחדת הנלווית לקיפוח חיי אדם וההוקעה החברתית הראויה למעשה ולעושה".

אין ליצור רשימה סגורה

לדעת הנדל, "המיוחדוּת הכמותית והאיכותית של עונש מאסר העולם מצדיקה כי הוא ייגזר רק במקרים של עבירת הרצח שהם בעלי חומרה ברורה וממשית, שאינה קיימת בכל מקרה של רצח, גם אם הם אינם מגבשים את עבירת הרצח בנסיבות מחמירות. זו הסיבה כי גם כאשר בית המשפט קובע מתחם שכולל גם מאסר עולם וגם עונש מקל יותר, במקרה המתאים נכון גם נכון לגזור עונש של מאסר עולם, וזאת אף אם מתקיימות גם נסיבות מקלות". אין ליצור רשימה סגורה של נסיבות המצדיקות מאסר עולם, ועל בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו בכל מקרה לגופו. הנדל קובע, כי ראוי היה לגזור מאסר עולם על יצחק שפק, אשר הורשע ברצח אשתו כאשר זו ביקשה להתגרש (אך לא הואשם ברצח בנסיבות מחמירות); בית המשפט המחוזי מרכז גזר עליו 29 שנות מאסר. אולם, הנדל החליט להקל בעונשו של שפק בשל מצבו הבריאותי הקשה, בעקבות אירוע מוחי קשה שעבר שבוע לאחר גזר הדין ואשר שלל ממנו את רוב יכולת הדיבור והותירו משותק באופן חלקי. בשל כך גזר עליו הנדל 27 שנות מאסר; יצוין, כי שפק הוא בן 58. השופטים ג'ורג' קרא ודוד מינץ הסכימו עם הנדל. את שפק ייצגו עוה"ד גיל גבאי וקרן אבלין-הרץ, ואת המדינה (שוויתרה תוך כדי הדיון על ערעורה נגד קולת העונש) - עוה"ד רחל מטר ורחלי זוארץ-לוי.