המחזאי והסטיריקן הליברלי המצרי הידוע עלי סאלם כתב ביומון הלונדוני בשפה הערבית "אל-חיאת" מאמר הפונה אל המתכנסים בפסגת הליגה הערבית, בו הוא קורא להם לבחור בדרך השלום.
המאמר המלא תורגם על-ידי מכון ממר"י [
www.memri.org.il].
"כותב אני אליכם כנציגם של עשרות מיליוני תושבי האזור הערבי היגעים, אותם אנשים פשוטים הרוצים לחיות בשלום. אני מודה שהם לא בחרו בי כדובר מטעמם בשל קשיים טכניים, לכן אני בחרתי... לדבר בשמם.
חשבתי שיועיל להם שאציג בפני כבודכם מה שאני חושב, מה שאני חושב שהם חושבים ומה שיכול להפוך את חייהם לנסבלים ומועילים, דבר שלדעתי גם אתם חושבים עליו ומעונינים בו.
בשלושים השנים האחרונות עצרה רכבת ההיסטוריה בתחנת השלום באזור הערבי פעמיים. הפעם הראשונה היתה בקמפ דיויד. כתוצאה מכך [נחתם] הסכם השלום המצרי-ישראלי שבעקבותיו נענש קשות הנשיא [המצרי אנור] אל-סאדאת ונענשה מצרים בשל מה שכונה הפתרון הנפרד [שהלכה אליו]... כתוצאה מן העוינות 'הכוללת, המלאה והצודקת' כלפי מצרים וכלפי השלום הפך הסכם השלום המצרי-ישראלי להסכם הפסקת אש בלבד ומטרת השלום - שהיא הסרת הטינה באזור - אבדה .
בסוף שנת 1993 עצרה רכבת ההיסטוריה באזורנו פעם נוספת כדי להכריז שהיא בדרכה אל תחנת השלום. [זהו] הסכם אוסלו שהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה שני הצדדים - הישראלי והפלשתיני- הכירו זה בזה. כמו כן, היתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה בה היתה לפלשתינים ממשלה. חלק מהאנשים, ואני ביניהם, חשבו שההסכם הוא נס מדיני ובסיס איתן שניתן יהיה לבנות עליו. [אך] הסכם זה התקבל בעוינות 'כוללת, מלאה וצודקת'. כך, בכל רגע שמגיעים להסכם כלשהו או לשלום כלשהו בחסות אירופה או אמריקה, בהסכמה או בשת"פ עם הגורמים הערבים, דואגים חומרי הנפץ והפצצות להרוס את ההזדמנות לשלום כדי שפחד הדדי, דם והרוגים נוספים יתפסו את מקומו [של השלום].
טוען: היינו עסוקים בהיקף האדמות שהיינו אמורים לקבל
היינו עסוקים מאוד בהיקף האדמה שהיינו עתידים לקבל ולא התעסקנו בעומק השלום שנגשים ובהשפעתו הישירה על חיי היומיום של האנשים.
הרשו לי להסביר את עצמי: המציאות היומיומית היא הגורם המכריע ביותר בחיי האנשים. לו הייתי אזרח פלשתיני והייתי יכול להשיג אחוז מסוים מאדמתי, [הייתי מקבל זאת] ומיד הייתי עובר ממנה לשטח אחר נרחב יותר [באמצעות] הזכויות [מתוקף] השכנות וביניהן [הזכות] לעבוד.
תהיה לי זכות לעבוד בכל ישראל ובכל פלשתין. מי בעולם יסרב לכך שהפלשתיני יהיה שותף לישראלי בתעשיה, בחקלאות ובמסחר? בין אם נרצה או לא נרצה, [השכנות בין ישראל לפלשתינים היא שכנות נצחית.
לאחר שאנו נהרוג מקרבם כמה שהרגנו ונהרוג [בעתיד] [ולאחר ש]הם יהרגו מקרבנו כמה שהם הרגו ויהרגו [בעתיד] תישאר עובדה מהותית שלא ניתן להתכחש לה או להתעלם ממנה, והיא שהמדינה העברית תישאר שכנה של המדינה הפלשתינית לנצח. גם אם נצא מנקודת הנחה - שלדעתי היא נכונה - שאנו שונאים אותם והם שונאים אותנו, עלינו לשאול [עצמנו] מהי הדרך בה נוכל שנינו לשנוא את האחר במסגרת תרבותית שתאפשר לנו לחיות, תרחיק מאתנו את אימת ההרס ותפסיק את נפילתו ההדרגתית של האזור לתוך ביצת הטרור, העוני, הבורות, הקיצוניות והאבדון.
בוודאי תאמרו: 'הוא משווה בין הישראלים לפלשתינים, בין התליין לקרבן, והוא חרג מהנורמות המקובלות [בעולם] הערבי ולא גידף את שרון או בוש. כן, אני מודה שכך בדיוק עשיתי, מפני שאינני חושב שהררי הגידופים נגד אמריקה וישראל, שבזבזנו את זמננו עליהם, קירבו אותנו באינץ' אחד לעבר השלום.
איני רוצה לחשוב, ואיני רוצה שאתם תחשבו מתוך ייאוש, כעס או המרירות שלא ניתן לעשות דבר כדי להפסיק את ההידרדרות הזו, למנוע שפיכות דמים נוספת ו[למנוע] את הרס חיי האנשים, בתיהם ופרנסתם... תמיד יש מה לעשות אם מבינים היטב את הבעיה.
