רק פסיכולוג קליני רשאי לעסוק בפסיכותרפיה

בין המערער לבין גרושתו התנהלו במשך מספר שנים הליכים בבית הדין הרבני בקשר לבנם הקטין, לרבות בעניין הסדרי משמורת, ביקור וראייה. במסגרת הליכים אלו, עברו בני הזוג אבחון, אשר במסגרתו ניתנה חוות-דעת, בחתימת הפסיכיאטרים ד"ר גולומב וד"ר אנייס, הממליצה שגרושתו של המערער תקבל טיפול פסיכותרפויטי. בית הדין הרבני אימץ את ההמלצה עוד בשנת 1996, וגרושתו של המערער פנתה בעניין ל"מכון שלום", אשר אתי דנינו הינה אחת משני בעליו. לאחר ראיון ראשוני, האישה הופנתה לטיפול אצל דנינו, שהינה מטפלת משפחתית מוסמכת ובעלת תואר ראשון ושני במחלקה למדעי ההתנהגות. דנינו נפגשה עם האישה, המערער ובנם הקטין. בשלב מסויים התבקש המערער להצטרף לטיפול, אשר נמשך עד שלהי קיץ 1998, אז נוצר נתק בין הצדדים. בפי המערער, פנחס פישלר, היו טרוניות קשות כנגד הטיפול, והוא הגיש תלונה לועדת התלונות לפי חוק הפסיכולוגים, התשל"ז – 1977, ובפיו טענה כי אתי דנינו אינה מוסמכת ליתן טיפול פסיכותרפותי. תלונתו נדחתה שכן "אין כיום חוק הקובע תנאים לגבי הכשרה של העוסקים בפסיכותרפיה או המקומות המורשים לתת הכשרה זו". פישלר לא התיאש, והגיש תביעה כספית בסך 14,562 ש"ח לבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב נגד המשיבים, להשבת סכומי כסף ששילם להם בגין הטיפול, עקב מצג כוזב, ולפיו דנינו מוסמכת ליתן טיפול פסיכותרפויתי, ולאו היא. בית המשפט לתביעות קטנות סבר כי עסקינן בשאלה עקרונית, ועל כן העביר את הדיון בתביעה לבית משפט השלום בתל-אביב. בהסכמת הצדדים צומצמה הפלוגתא לשאלה: "האם על פי המצב החוקי הקיים במדינת ישראל, מוסמכת בעלת תואר ראשון ושני במחלקה למדעי ההתנהגות ובעלת הסמכה כמטפלת משפחתית מוסמכת, ליתן טיפול פסיכותרפויטי כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הרבני". בית משפט השלום קבע כי לאור חוק יסוד חופש העיסוק, כל אדם רשאי לעסוק בכל משלח יד, כל עוד לא נקבעו לגביהם הגבלות או איסורים העומדים בתנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 4 לחוק. הגם שבסעיף 9(ב) לחוק הפסיכולוגים קבע המחוקק כי רק פסיכולוג קליני מוסמך ליתן טיפול פסיכותרפויתי, בית המשפט קמא לא מצא בסעיף זה עיגון לסמקנה כי מי שאינו פסיכולוג כלל אינו מוסמך לעסוק בתחום הפסיכותרפיה. עוד קובע חוק הפסיכולוגים, בסעיף 2(ג) שלו, כי אם אדם אשר עוסק כדין במקצועו עושה שימוש בטכניקה פסיכותירפוטית במהלך עיסוקו, בתום לב, לא יראו בכך הסגת גבול המקצוע. סעיף זה נועד להגן על עובדים סוציאלים או פסיכיאטרים אשר במהלך הטיפול במטופלים עושים שימוש בטכניקות מתחום הפסיכותרפיה. בית המשפט קמא דחה לאור קביעות אלו את תביעתו של התובע, בלא שהשיב על השאלה באם "על פי המצב החוקי הקיים במדינת ישראל, מוסמכת בעלת תואר ראשון ושני במחלקה למדעי ההתנהגות ובעלת הסמכה כמטפלת משפחתית מוסמכת, ליתן טיפול פסיכותרפויתי כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הרבני". בית המשפט קמא נמנע מלקבוע מסמרות לעניין שאלת חסותה/אי-חסותה של אתי דנינו תחת כנפי סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים, קרי האם דנינו העניקה לתובע את הטיפול הפסיכותרפוטי בעקבות "עיסוקה במקצוע כדין". לאור זאת השיב בית המשפט המחוזי – אשר בפניו נשמע ערעור המערער, אל בית משפט השלום, והפעם בית משפט השלום צעק בקול רם וברור כי "מטפל משפחתי מוסמך לעשות שימוש בפסיכותרפיה". המערער לא השלים גם הפעם עם התוצאה, ופנה שנית לערעור.

לטענת המערער אתי דנינו "בורה בתחום הפסיכותרפיה", ולא היה מקום להחסותה תחת כנפי סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים.

• השאלה העקרונית תוותר בצריך עיון - השופט המר קבע כי את השאלה ולפיה ""האם על-פי המצב החוקי הקיים במדינת ישראל, מוסמכת בעל תואר ראשון ושני במחלקה למדעי ההתנהגות ובעל הסמכה כמטפלת משפחתית מוסכמת, ליתן טיפול פסיכותרפויטי כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הרבני"", יש להותיר בצריך עיון והעניין יוכרע לפי ממצאים עובדתיים הנוגעים ספציפית לתיק זה.

• דנינו אינה מוסמכת ליתן פסיכותרפיה, אלא אך ורק "טיפול משפחתי"- ממצאי החקירה הנגדית שניהל פישלר עולה כי אתי דנינו נעדרת הכשרה בתחום הפסיכותרפיה, ומוסמכת ליתן אך ורק "טיפול זוגי". היא ידעה כי בית הדין הרבני הפנה את גרושת המערער לטיפול פסיכותרפותי, כאשר לא הייתה לה הכשרה ליתן טיפול זה אלא אך ורק "טיפול זוגי", והיא בכל זאת העניקה לה טיפול, הגם שלא הייתה מוסמכת ליתן את אותו סוג טיפול שבית הדין הרבני ציווה עליו.

• המערער וגרושתו הוטעו - "המערער החל, איפוא, טיפול שהיה לו יסוד להניח שהוא טיפול פסיכותרפויטי על-ידי מי שמוסמך לכך. המשיבים לא קיבלו את הסכמתו לטיפול משפחתי, גם אם לדעתם זה הטיפול הראוי, הנכון, או השווה ביעילותו לטיפול פסיכותרפי, וגם אם לדעתה של המשיבה 1 טיפול כזה "כולל" פסיכותרפיה".

• חופש העיסוק של אתי דנינו לא נפגע כלל - קביעת החוק ולפיו "העיסוק בפסיכותרפיה אסור על כל מי שאינו פסיכולוג קליני" אינה סותרת את חוק יסוד: חופש העיסוק - פסיכותרפיה מוגדרת כ""כלל שיטות הטיפול בהפרעות נפשיות המבוססות על שימוש באמצעים פסיכולוגיים". על כן, הקביעה כי כל אדם, גם שאינו פסיכולוג, יכול לעסוק בכך, היא בעייתית, בלשון המעטה, וסותרת, לכאורה, את הוראת סעיף 2(א) לחוק הפסיכולוגים, התשל"ז – 1977, האוסר על מי שאינו פסיכולוג לעסוק בפסיכולוגיה. זאת ועוד: אם כל אדם רשאי לעסוק בכך מכוח חוק יסוד: חופש העיסוק, אין כל משמעות לסעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים.

• פרשנות החוק הנכונה היא: רק פסיכולוג קליני ופסיכיאטר מוסמכים לעסוק בפסיכותרפיה - קשה לקבל את הפרשנות, לפיה כל אדם רשאי לעסוק בפסיכותרפיה, מכוח חוק יסוד: חופש העיסוק, מלבד פסיכולוג, עליו נאסר הדבר בסעיף 9(ב) לחוק הפסיכולוגים.

הערעור נתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא בוטל. מכון "שלם" חויב להשיב למערער את הסך של 14,562 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה עד ליום התשלום בפועל, ווכן את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום עד יום התשלום.

עא (ת"א) 3670-07 פנחס פישלר נ' אתי דנינו (ניתן: 13.04.10).