אחת הפצועות ששהו באחרונה ביחידת הטראומה היא שחקנית תיאטרון הקאמרי, הלנה ירלובה, שנפצעה קשה בתאונת דרכים בה היה מעורב מיניבוס שהסיע קבוצה של שחקני הקאמרי בדרכם חזרה מהצגה בצפון הארץ. ירלובה שסיימה באחרונה חודשי אשפוז ושיקום ממושכים בשיבא, וכאשר אני שואל אותה על ד"ר דני סימון היא לא מנסה כלל להסתיר את התרגשותה.
"אצל רופאים צריך קודם כל לבחון את הפנים ואת העיניים. לד"ר דני סימון יש עיניים מחבקות. הוא מצליח לנטוע בך את המחשבה שאתה החולה הכי חשוב עבורו. בכלל, כל המבנה הזה של יחידת הטראומה הוא גאוני, ואסור לשכוח את חברי הצוות בטראומה. זה מדהים איזה חום ואהבה ואיכפתיות הם מרעיפים על כל מטופל. כשרון של מנהל זה לא רק להיות איש מקצוע מעולה ומנתח מצוין, אלא גם יכולת לבחור את הצוות שיעבוד איתך. לדני סימון יש את כל הדברים הללו, ובנוסף הוא תמיד מחייך. אין דבר כזה".
באירוע המרכזי של שנת ה-60 למרכז הרפואי שיבא, שהתקיים ביולי 2008 באמפיתיאטרון לטרון, העלה פרופ' רוטשטיין את תשעת המנהלים הבכירים במרכז, וכל אחד מהם הציג עובד מצטיין ויוצא-דופן באישיותו החיובית. בחלקו של ד"ר ארי שמיס, מנהל בית החולים הכללי, נפלה הזכות להציג את ד"ר דני סימון והוא תיאר אותו כ"אוהב אדם, נשמה ומורה דרך". אלומת אור לכדה את דמותו של ד"ר סימון המבוייש, ו-5,000 אנשים הריעו לו ממושכות.
אומר היום ד"ר שמיס: "קלה העט בכתיבה על ד"ר דני סימון. דמות מקצועית ואנושית מהמדרגה הראשונה שהקונצנזוס סובב אותה ברחבי קמפוס שיבא ומערכת הבריאות. ובכל זאת אני חש חובה לצייר את דני גם מזווית אחרת. בבתי ספר למנהיגות מלמדים שמנהיג מוגדר על-ידי מעשיו ולא על-ידי תכונותיו. ד"ר סימון מבטא את מנהיגותו המקצועית באמצעות פעולותיו היום-יומיות, השגרתיות, המהוות את הבסיס האמיתי לעשייה הקלינית בשיבא בתחום הטראומה והכירורגיה הדחופה. כולנו מזהים בו את המנהיג השקט והרגיש שבאמצעות גישתו המעשית אך הדטרמיניסטית מגיע לתוצאות קליניות הממקמות את שיבא בחזית איכות הטיפול בטראומה בישראל, ובנוסף מייצר שביעות רצון ומשוב חיובי ממשפחות הפצועים במעגל הקרוב והרחוק. מנהיגות מקצועית זו מהווה כמובן דוגמה אישית וסוחפת לכל המערך לעמידה בסטנדרטים שאפתניים המהווים אתגר לנו המנהלים ביצירת סביבת עבודה שתכיל תכונות איכותיות אלה".
ד"ר סימון, נשמר קשר בינך לבין מטופלים גם לאחר שהם יצאו וחזרו לשיגרת החיים?
"כן, יש הרבה מאוד מטופלים ששומרים על קשר. לא מזמן קיבלתי מייל ממטופל שהייתה לו פציעה רב-מערכתית ובין היתר פגיעת ראש מאוד קשה. אשתו הייתה בהיריון כשהוא נפצע ונולדה לו ילדה תוך כדי הטיפולים בבית החולים. עכשיו הוא הודיע לי שנולד להם בן נוסף. מאוד מרגש. יש פצועים ששומרים על קשר מיוזמתם ויש פצועים שאנחנו רואים באופן יזום. זה גם אחד הדברים שאנחנו עושים כאן ולא תמצא אותם במקומות אחרים בארץ. יש לנו מרפאת טראומה שהיא כתובת זמינה לכל מי שהיה מטופל אצלנו בכל שאלה או סימן שאלה. זה בית עבורם והם בהחלט מגיעים כדי להתייעץ וגם כדי לבקר ולהתראות".
אתה יכול להיזכר באיזשהו סיפור אישי-אנושי מיוחד, קשר שנוצר עם מטופל שהיצלת את חייו?
"יש הרבה סיפורים במהלך השנים, אבל אני מהאנשים שנוטים לזכור יותר את הכשלונות מאשר את ההצלחות. הכשלונות מענים אותי, את ההצלחות אני רואה כמתנת אל. אני מתחבר לקונספציה של החרדים שרואים בנו, הרופאים, כשליחים. ולכן אני אוהב להיות שליח טוב, אבל ער לכך שגם כאשר אני מצליח לעשות משהו זה לא רק בגלל כוחותיי שלי, אלא בגלל שהיה מי שלימד אותי ומי שלימד את מי שלימד אותי. להצלחה יש הרבה שותפים, הכשלונות הרבה יותר יתומים".
"היה כאן פצוע, בחור צעיר שהגיע אלינו במצב נואש אחרי שהוא התעכב הרבה שעות בבית חולים אחר. זו אחת הבעיות שלנו כאן כמרכז-על, שפצועים מועברים אלינו לא בזמן אידיאלי. הוא היה במצב מאוד קשה גם אחרי שהוא עבר את הטיפול הראשון בטיפול נמרץ. יום אחד קראו לי למיטתו בשעות אחר-הצהריים כשמצבו הידרדר במהירות. לנגד עינינו הוא מת מוות קליני. פתחנו לו את החזה בטיפול נמרץ והלב שלו לא עבד. עשיתי לו עיסוי לב ותוך כדי זה עשינו עוד כל מיני פעולות להחייאתו, וכעבור חמש דקות שנידמו כנצח הלב שלו התחיל לפעום. בכל פעם שאני רואה אותו בא למרפאה לביקורת יש לי צמרמורת אמיתית, כי אני נזכר איך הלב הקר שלו לא עבד, איך החזקתי את הלב ביד שלי ועשיתי לו עיסוי וקיוויתי בכל לבי שהלב יחזור לפעול".
דוד רוסו, בן 52 מכפר דניאל, נפצע כאשר עמד ליד האופנוע שלו בצד הדרך ונשען על מעקה הבטיחות. נהג איבד שליטה על מכוניתו והיא סטתה, פגעה ברוסו ופצעה אותו קשה. הוא הובהל לשיבא לאחר שאיבד הרבה דם והיה בסכנת חיים. בבית החולים נאלצו לקטוע את
רגלו האחת ועמלו קשות כדי להציל את השניה.
