מי הם הסניגורים המתנדבים?
שורת המתנדבים, למען שני החשודים -ענת קם ואורי בלאו - כוללת סוללה של עורכי דין, משפטנים, עיתונאים, אנשי רוח ופוליטיקאים, שרובם מזוהים עם מרצ ושמאלה ממנה. הם יצאו כבר למסע ציבורי, משפטי ותקשורתי למען השניים, כדי שלא ייפגעו ולא ייענשו, וימשיכו את "שליחותם" העיתונאית "למען השלום", ולמען חשיפת "פשעי המלחמה" של מפקדים בצה"ל, הפועלים כביכול בניגוד לבג"צ, לדעתם.
בשלב הראשוני התגייסו כבר חמישה משפטנים, בנוסף לסוללה של עיתונאים. פרופ'
מרדכי קרמניצר, פרופ' קרצ'מר, עו"ד אביגדור פלדמן, עו"ד ספרד ו
משה נגבי, והעיתונאים
גדעון לוי,
עקיבא אלדר, רון לשם, עופר שלח,
רזי ברקאי,
רביב דרוקר ונוספים.
כאשר הצנזורה פוסלת לפרסם מידע ביטחוני, הם יוצאים בדרך-כלל נגד "הסכנה לדמוקרטיה", "הסכנה ל
חופש הביטוי" ו"הסכנה לשלטון החוק"! ואולם כאשר בית המשפט פוסק בניגוד לדעתם, כמו בפרשה האחרונה, הם משנים פוזה ובלי בושה תוקפים את השופט ואת בית המשפט כ"משתפי פעולה" עם הטיעונים השקריים של נציגי השב"כ ומערכת הביטחון, לדעתם!
מה הן דעותיהם של הסניגורים המתנדבים?
הם משוכנעים של"שליחות" העיתונאית יש עדיפות על פני שיקולי "בטחון המדינה", שלדעתם מנוצלים לרעה, לטובת אינטרסים פוליטיים ממסדיים.
הם סבורים שסיווג מסמך צבאי כ"סודי" אינו הופך אותו באמת לסודי, לדעתם.
הם דוגלים בעיקרון: "מסמך משוחרר (שהושג בגנבה או בהדלפה) לא יוחזר".
הם טוענים שלא רק לצה"ל ולמנהיגי המדינה, אלא גם להם, יש את הזכות לקבוע כיצד יש להילחם בטרור הפלשתיני-איסלאמי. האם ברובה M16 או במטוס F16? האם בטנק, בנק"ל או בסיכול ממוקד? עבורם, מושגי הביטחוניזם והפטריוטיזם מחייבים בדיקה, ספקנות וחשדנות.
מהי דעתה של השופטת דליה דורנר?
גם שופטת בג"צ בדימוס, דליה דורנר, המכהנת כיום כנשיאת מועצת העיתונות, פסקה כי "מעצר עיתונאי בגין קבלת מסמכים מידי מקור, במסגרת עבודתו, עלולה לפגוע בעבודת הכתב, ולפגוע בתדמיתה של ישראל". ואולי החזקת מסמכים סודיים גנובים של צה"ל, בידי העיתונאי אורי בלאו, שברח עם המסמכים ללונדון, יש בהם סכנה לבטחון המדינה? על שאלה רלוונטית זו, לשופטת דליה דורנר אין תשובה.
חלק מהסניגורים המתנדבים ידועים כבעלי דעות, הרואים בשלטון הישראלי כאשם העיקרי לסבל הפלשתיני. הם מנסים להפוך שני עיתונאים חשודים כ"חפים מפשע", ולעשות סיכול ממוקד למפקדים בצה"ל, כ"פושעי מלחמה", מאחר שפעלו כביכול בניגוד להוראות הבג"צ.
אלה הן העובדות והמסקנות החשובות בפרשה החמורה שנחשפה:
1. הטענה שכביכול צה"ל ביצע סיכולים ממוקדים, בניגוד להוראת הבג"צ, התגלתה כשקר והטעיה של כמה משפטנים ועיתונאים.
מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, והשופט העליון,
אהרן ברק, פסקו בחוות הדעת שלהם שצה"ל לא ביצע סיכולים ממוקדים בניגוד להוראת הבג"צ. כל מדינה נורמלית הייתה מחסלת טרוריסטים שלוחמים נגדה והייתה רואה בכך מעשה נכון וצודק.
2. העיתונאי אורי בלאו ועיתון הארץ, רצו לפרסם בזמנו תוכניות מבצעיות של "
עופרת יצוקה", לפני הפעולה, כנראה בהסתמך על המסמכים הסודיים הגנובים של ענת קם. למזלנו, נמנע אסון אפשרי של פגיעה בחיילים ובמדינה, בזכות הצנזורה שמנעה זאת, ובזכות הארץ שקיים את הוראת הצנזורה, במקרה זה.
3. לאור הדברים שענת קם אמרה בחקירתה, כפי שפורסמו בתקשורת, מתברר בוודאות כי המעשה החמור שעשתה, שעליו כנראה תיענש, נבע מעמדה זאת אידיאולוגית-פוליטית, של התנגדות למדיניות צה"ל בשטחים, המבצע לדעתה "
פשעי מלחמה".
4. חבריהם של החשודים ענת קם ואורי בלאו, השולטים בתקשורת, דואגים להוריד נושא חמור זה מסדר היום. הם העלו לתקשורת כמעט אך ורק בעלי דעות, התומכים בשני עבריינים אלה כחפים מפשע, העושים את עבודתם.
ענת קם: "היה חשוב לי להביא לידיעת הציבור את מדיניות צה"ל בשטחים. כשצרבתי את החומרים, חשבתי שבמבחן ההיסטוריה, האנשים שהתריעו על פשעי מלחמה, סולחים להם. במחשבה שאם וכאשר יחקרו את פשעי המלחמה שביצע ומבצע צה"ל בשטחים, יהיו ברשותי עַדוּיות שאוכל להציגן".
לסיכום
מדינה שהכל בה פרוץ ומותר, בסיסמה המופקרת של כביכול "זכות הציבור לדעת", זו מדינה שעלולה להגיע למציאות של איבוד לדעת. דמוקרטיה, הנאבקת על קיומה, מול אויביה כל חייה, איננה אנרכיה הנתונה ל"פרשנויות" מסוכנות, אפילו של תקשורת נאורה בעיני עצמה.
בין תקשורת מגויסת בנוסח בולשביקי, לבין תקשורת מופקרת בנוסח אנרכיסטי, דרושה תקשורת מאוזנת, הוגנת, מתחשבת, מקצועית ועניינית, אבל גם ציונית ופטריוטית (ללא הציניות האופנתית). דרושה התפכחות וזעזוע מבריא של חולי תקשורתי, המצוי רק בקרב חלק קטן ומסוים של התקשורת, המקרין לרעה על השאר.
