"זכות הציבור לדעת", כפי ששמה מעיד עליה, היא
זכות בלבד, בעוד ששימוש בידיעה שיש בה הוצאת דיבה היא עבירה על חוק שיש עימה עונשין. קל וחומר ידיעה שיש בה פגיעה בבטחון המדינה. זוהי עבירה פלילית.
אבחנה בסיסית זו נעלמת משיקוליהם של אנשים רבים הדוגלים בחופש הביטוי. בנוסף, אחת הבעיות העיקריות היא שאנשים שלא בקיאים בכללי האתיקה העיתונאית הגיעו למקצוע זה בדרך אקראית, ולא כמקובל בכל מקצוע - דרך לימודים מסודרים ומבחני קבלה. אכן, זוהי הוכחה לפירצה במקצוע, הדורשת תיקון.
ענת קם הייתה חיילת, ולא עיתונאית, כשסיפקה את המידע שברשותה (וספק אם מי שעבדה אחר-כך ב"וואלה!" מוגדרת כעיתונאית) ולכן לא מדובר לגביה בחיסיון עיתונאי, כפי שמנסים להציג זאת גופים מסוימים. העבירה חמורה שבעתיים כאשר חייל האמון על שלום המדינה וביטחונה - בוגד באמון זה.
הכתב אורי בלאו עדיין לא חזר מחו"ל ועורך הדין של עיתונו, הארץ, מייעץ לו לא לחזור. לולא הגיבוי של העיתון, בלאו לא היה מסתדר. אולם האשמים העיקריים הם עיתון הארץ ועורכיו, היודעים פרק בהלכות אתיקה, ובכל זאת בועטים בהן. בראיון טלוויזיה עימו התפתל
עמוס שוקן בכיסאו באי-נוחות ברורה ותשובותיו היו מגומגמות, גם מכיוון שידע שיש בידיו מסמכים ש
כן נפסלו על-ידי הצנזורה.
ואם מדברים על "הזכות" לדעת - או אולי זו הסקרנות? - למה העסקה שניסתה ענת קם לרקום עם כתב
ידיעות אחרונות יוסי יהושע "לא צלחה"? מה פירוש מונח זה? האם הוא כן הבין שיש פה בעיה?