טירוף המערכות שבו נתונה ישראל מאז היירוט הכושל של המשט הטורקי מפתיע במימדיו ודומה כי יצא מפרופורציות , שלא לאמר יצא מכלל שליטה. אין ספק כי רכיב מרכזי במערך הניווט של המדינה חדל מלתפקד, או לכל הפחות איבד את חוש הכיוון.
העיסוק במאפייניה של חקירה כזו או אחרת לבדיקת אירועי המשט, הפך לסוגיה המרכזית באג'נדה המדינתית, משל לא היו מוקדי עיסוק אסטרטגיים אחרים שעד לאחרונה הדירו שינה מעיני הקברניטים. נראה כי משהו רע עד מאוד מתרחש לנגד עינינו, הן בזירה הבינלאומית ובפרט על-רקע סממני ה"עימות" הדיפלומטי עם ממשל אובמה, וכמו כדרך הטבע גם במישור הפנימי, עת נשלפו כבר כלי משחית כדבר הנובע מחילופי האשמות בין גורמים שונים במערכת הפוליטית והביטחונית.
שאלת השאלות בהקשר לכינונה או אי כינונה של ועדה בינלאומית לבדיקת פעולת צה"ל לסיכול המשט, להבדיל מוועדת בדיקה מבצעית ממוקדת, נסבה ככל הנראה סביב לגיטימיות הסגר על רצועת עזה וכשרות פעולת השייטת מחוץ לתחומי המים הטריטוריליים של ישראל. סביר כי הגורמים הבינלאומיים אינם מתיימרים לדרוש מעורבות בהיבטים המבצעיים של פעולת ההשתלטות הישראלית.
אם כך הדבר, נראה כי יירוט המשט הטורקי היווה סוג של מאיץ לבדיקת ה"כשרות" של מציאות הסגר הימי שמטילה ישראל על רצועת עזה מזה כ-4 שנים, ובמלים אחרות, מתקיים כאן מהלך מובהק שתכליתו הפללת ישראל כמי שמטילה סגר בלתי ליגלי מזווית הראייה של המשפט הבינלאומי ומכאן הצורך בביטול מיידי של הסגר.
על-רקע זה יש עניין במסמך הערכה שפרסמה "קרן ירושלים" (The Jerusalem Fund for Education & Community Development - מוסד מחקר פלשתיני שמושבו בוושינגטון, העוסק בין השאר בסיוע בכותרת הומניטרית, חינוכית ותרבותית לפלשתינים בשטחים), שראה אור ב-8 יוני 2010, שכותרתו - Gaza Blockade Legal? Hardly (האם המצור על עזה חוקי? בקושי!).
מחבר המסמך, Yousef Munayyer מנכ"ל הקרן, מגולל שורת טיעונים שמטרתם העיקרית קעקוע של התשתית המשפטית שעליה ביססה ישראל את "ההגנות" לעיגון המצור על רצועת עזה, דהיינו - "כללי סן-רמו" משנת 1994, או בלשון המשפט הבינלאומי - San Remo Manual on International Law Applicable to Armed Conflicts at Sea.
לדידו של הכותב, קיימות שתי דרכים לבחינת חוקיות הסגר הישראלי:
א. הערכת הלגיטימיות של אופי הסגר, דהיינו, האם התקיימו הנסיבות שהצדיקו את הטלתו והאם המהלך עולה בקנה אחד עם כללי סן רמו.
ב. הערכת חוקיות הסגר כשלעצמו, דהיינו האם אכיפתו על-ידי
חיל הים הישראלי מתנהלת על-פי הכללים הנ"ל.
Munayyer מנסה למצוא פגמים במהלכי האכיפה בפועל של הסגר על-ידי ישראל וטוען כי לו התבססה ישראל על "כללי סן רמו" היה עליה לאכוף סגר הרמטי ואפקטיבי, בשעה שבפועל נהגה ישראל בסלקטיביות והתירה מעברן של מספר ספינות, ששטו בדגל של מדינות ניטראליות, לעזה. לטענתו הדבר עומד בסתירה לפרק 5 של מסמך סן-רמו, המנחה נקיטת גישה אחידה באכיפה כלפי כל כלי השייט.
עוד גורס הכותב כי "כללי סן-רמו" אוסרים בין השאר על הטלת סגר אשר "מטרתו העיקרית היא הרעבת האוכלוסיה האזרחית או מניעת צרכים חיוניים למחייה מהאזרחים". Munayyer נאחז כמוצא שלל רב בדברים שיוחסו לעו"ד דב וייסגלאס, לשעבר יועצו של ראש הממשלה אולמרט, לפיהם "מטרת הסגר היא להכניס את הפלשתינים למשטר של דיאטה אולם לא לגרום להם למות ברעב", כדי להוכיח שתכלית הסגר היא פגיעה ברווחת האוכלוסיה האזרחית בעזה.
ההתבססות על דבריו של וויסגלאס (אגב, בציטוט ממאמרו של
גדעון לוי בהארץ מ-19 פבר' 2006 - "זה כמו פגישה עם דיאטנית. הפלשתינים ירזו כהוגן, אך לא ימותו",) הן עדות ל"קייז" הקלוש של המשפטנים הפלשתינים בבואם לנגח את ישראל בסוגיית המצור. מכל מקום, הדבר מעיד כי הומור אינו מטבע עובר לסוחר, ובמציאות המזרח תיכונית ראוי לנקוט לשון זהירה ומדויקת יותר.
העובדה שהסגר נועד לאכוף איסור של הברחת משלוחים של אמצעי לחימה לרצועת עזה נעלמה לחלוטין ממסמך ההערכה של "קרן ירושלים" ולא במקרה! בכלל, חוות הדעת המשפטית של Munayyer אינה טורחת להזכיר את החמאס בשום שלב, קל וחומר שלא נזכרת בה העובדה כי בעזה מכהן משטר טרוריסטי שנטל את השלטון בכוח הזרוע ובהפיכה צבאית מידי הרשות הפלשתינית וטבח במאות מאנשיו.
מעבר לכך, המסמך גורס כי "כללי סן-רמו" ישימים רק לגבי מדינות הנתונות בעימות ומדינות ניטראליות, כאשר במקרה דנן, עזה, המהווה חלק מהשטחים הפלשתינים הכבושים יחד עם הגדה המערבית, אינה בבחינת מדינה, כתוצאה של מדיניותה העויינת של ישראל. לדעת הכותב, עצם ההינתקות של ישראל מעזה אין בה כדי לשחררה מ"השליטה האפקטיבית" על הרצועה, מעצם הפיקוח על גבולותיה, המרחב האווירי שלה ונתיבי השייט אליה וממנה. מכאן מסיק המסמך כי ישראל התנערה ממחוייבותיה לדאוג לרווחת האוכלוסיה האזרחית. עניין אחרון זה הוא בזיקה לאמנת ז'נבה הרביעית המתמקדת בסוגיית אחריות המעצמה הכובשת כלפי האזרחים תחת כיבוש.
Yousef Munayyer מסכם את חוות דעתו כי אופי הסגר שהטילה ישראל אינו עולה בקנה אחד עם "כללי סן-רמו" מאחר שעזה היא שטח כבוש ולא מדינה. בשל קביעה זו, מסיק המחבר כי מה שגובר בהקשר זה היא אמנת ז'נבה, ומחוייבותה של ישראל להגן על האוכלוסיה האזרחית הפלשתינית.
מן האמור לעיל משתקף כי הארגומנטציה הפלשתינית בנסותה לנגח את ישראל בהקשר ליירוט המשט ולחוקיות הסגר היא חלשה למדי, עד קלושה. עצם הגישה הכמו-סטרילית המתעלמת מעובדות יסוד כמו פינוי ישראלי מוחלט של הרצועה, מחד-גיסא, וממשטר החמאס שתפס את השלטון ברצועת עזה לכל דבר ועניין, מעגנת רושם של גישה משפטנית מאולצת, בהעדר אחיזה איתנה שהייתה עלולה להציב אתגר בפני הצד הישראלי.
עצם פרסום חוות הדעת המשפטית הממוקדת באכסנייה פלשתינית מכובדת ואולי אף סמי-אובייקטיבית, מעצם מיקומה של "קרן ירושלים" בארה"ב וזיקתה המסויימת לרשות הפלשתינית, היא סוג של בשורה מבחינתה של ישראל. נראה כי בהיבט המשפט הבינלאומי תוכל ישראל ללא קושי משמעותי לבסס "כתב הגנה" משכנע למדי.
כך או אחרת, קשה להשתכנע בדבר חיוניותה של ועדת חקירה בינלאומית לעניין יירוט המשט הטורקי, וייתכן כי ניתן להסתפק בוועדת משפטנים ממדינות אובייקטיביות שיפיקו פסיקה חסרת פניות בהקשר ללגיטימיות ההסגר של ישראל על רצועת עזה. לפי שעה מוטב כי ישראל לא תמהר לנקוט מחוות כלפי ממשל החמאס, שכן הדבר יקרין דימוי של הישג פלשתיני באופן שיעודד התגרויות נוספות שתכליתם הורדת ישראל על ברכיה.
