אברהם היקר,
המחדל הביטחוני שאתה מדבר בו לא נברא בערב שבת בין השמשות. הוא היה מונח כל ימי השבוע, ולא שבוע אחד, בהיר וברור בתיקי השבעה שקיבלו החלטות ולא אבחנו לפני הפעולה כי יש מחדל, כי מאיים מחדל, כי יתברר שיהיה מחדל. אז על מה אנו מדברים, על מחדל אחד, מודיעיני, או על מחדל של "עוד זה מדבר וזה בא"? גם המחדל הזה של חוסר איתור המחדל המודיעיני לפני ההחלטה, איננו מככב לבדו. מה שנחשף היום כמחדל התנהלותי של הממשלה על זרועותיה השונים, גם הוא היה קיים לפני שעסקו במשט, בהיר וברור.
ועדת וינוגרד לא המציאה אותו אלא דיברה בו כשבדקה מה שבדקה, ומאז אותו מחדל, המחדל לא חדל ולא קמל אלא פרח עוד ועוד כשושנה. ואפילו זה איננו המחדל החשוב מכל. המשט הזה מעמת את ישראל עם עולם שלא נעשה עוין לפתע אחרי הספינות שנעצרו בדרך. התגובה מיבשת אל יבשת נראית מוגזמת גם בעינו של אדם שאינו מעריץ את המדיניות הישראלית. באקלים של היום נושבות רוחות האומרות כי עקירת ישראל מן השורש היא חזות אפשרית. זה לא טייפון שנוצר ב"מרמרה". ההידרדרות במצבה הבינלאומי של ישראל היא אומנם תהליך מואץ מאוד, אבל תהליך. מי לא ראה? מי לא הבין כי לדימויינו בעולם יש משמעות קיומית ולא דן דיון צבאי-מדיני במשתמע מן הפעולה הישראלי הנדונה? לא מחדל? וגם זה אברהם, אינו המחדל האחרון.
אולי הגדול מכולם הוא המחדל של חוסר בחינה מחודשת של האקסיומות הביטחוניות-מדיניות על פיהן מנהלות ממשלות ישראל את עניינינו, כאילו הכל גזירה משמים, כאילו הכל דטרמיניסטי, כאילו הפקטור הבלבדי בשטח הוא פקטור האיבה הלאומנית הדתית הפונדמנטליסטית הערבית ואם יש צורך בבדיקה ובחשבון נפש הצורך הזה חל עליהם בלבד. החיים כאילו אין חלופה ל"לנצח תאכל חרב" ועל כן אין חלופה מול חרב שלהם המונפת להבים ואינטרנט ועמותות אונדר-דוג גלובליים ומדינות שחרגו מצירי הדעת וצריך לפחד לאן הן סבות, לחרב הנושנה הטובה שלנו, היא לא מחדל?
בכלל אינני אוהב, לאחר שאמרתי כל-כך הרבה פעמים את המילה האהובה כל-כך בארץ, "מחדל" את המילה הזאת כלל וכלל. יש בה משהו המניח כי הסך-הכל הוא מצוין אבל משהו, קטן, איזה שד ממזרי שמסכל משהו אופראטיבי, מתערב במכונה הטובה ומוציא אותה מכלל שימוש. אינני חושב שזאת אמת. המכונה בנויה כך שהיא מזמינה את השד. המשטר הבנוי על לחצי לחצים קואליציוניים שהיה למעין מרבה רגליים בו כל רגל קובעת לאן הולכות כל הרגליים כולן, ואין לו לראש הבריאה הזאת אלא תפקיד אחד, לדאוג שהיא לא תתבקע, לדאוג שרגליים ילכו והלאן פחות חשוב. זה לא מחדל. זאת המכונה אברהם. אנחנו אוהבים אותה. היא הורסת אותנו אבל אנחנו לא נשנה אותה. ברור שהיא לא מתאימה למציאות אבל אנחנו לא עוסקים במציאות אלא במה שאנו אומרים עליה.
בעולם מתהווה ומשתנה עניין הדיון במכלול הופך לעניין של פיקוח נפש. אנו נגררים לדין לפני טריבונל גלובלי וכל שיש לנו לעשות להגנתנו הוא לומר שאנו מובלים שם שלא בדין. זה נכון, לא בדין. ההגזמה הפרועה מוכיחה כי גם מה שאפשר היה להאשים אותנו בו בצדק איננו נובע מן הצדק, אבל איננו היחידים המבחינים בתהליך של הנכונות לחיות בעולם שאין בו ישראל. יש לנו ידידים בעולם. לא מעט. לא רפים. איננו עושים הרבה כדי להביאם להתייצב לימינינו. אנחנו חוששים שמא הליכה לקראם תתפרש כחולשה, שמא הידברות היא כניעה, שמא האזנה היא עיקום שידרת גאוותנו הלאומית. עם זאת זה מורכב. זה מסובך. אבל זה הכרחי, ולכן זה אפשרי. לדבר על מחדל זה להרחיק את חשבון הנפש הגדול שבלעדיו לא נגיע אלא ממחדל אל מחדל וכוחו של אחרון המחדלים יגדל.
