ביום חמישי שעבר נערך באוניברסיטת תל אביב ערב לרגל צאתו לאור של הספר "כתוב בעיתון - לשון, תקשורת ואידיאולוגיה", מאת הבלשנית טניה רינהרט, שנפטרה בשנת 2007. ספרה של רינהרט מבוסס על קורס בשם דומה שהעבירה במשך כ-15 שנה באוניברסיטת תל אביב.
"'כתוב בעיתון' לא היה קורס רגיל", אמר לנוכחים רן הכהן, עורך הספר ומתרגל לשעבר בקורס של רינהרט. "זה היה קורס בניתוח תקשורת, שהייחוד שלו היה בחירה מודעת של טניה לא לעסוק רק בסוגיות תיאורטיות, אלא להתייחס לעניינים שבמרכז הדיון הפוליטי". רינהרט שאבה השראה לקורס מנועם חומסקי, ובעיקר מספרו על תקשורת ההמונים "ייצור הסכמה". עם זאת, לדברי הכהן, בתשובה לשאלה בעניין אמר לו חומסקי כי הוא עצמו מעולם לא העביר קורס דומה וכי לא ידוע לו על אדם אחר פרט לרינהרט שניסה לעשות זאת.
הכהן סיפר כי התלמידים שהשתתפו בקורס התבקשו לרכוש יום לפני כל שיעור שני עיתונים יומיים ישראלים, בדרך-כלל
ידיעות אחרונות והארץ, ולקוראם. חלק מכל שיעור הוקדש ללימוד הטכניקה לקריאה ביקורתית בעמודי החדשות בעיתונות, ואילו חלק אחר לבחינה משותפת של עיתוני יום אתמול.
התלמידים נדרשו לזהות את האידיאולוגיה הדומיננטית כפי שהיא משתקפת בעיתונות; לחלץ את העובדות מתוך דיווחי החדשות; ולנסות לבנות מסגרת אלטרנטיבית שתסביר אותן עובדות באופן מוצלח יותר מאשר האידיאולוגיה הדומיננטית. הכהן ציין כי רינהרט לא מצאה הבדל עקרוני בין ידיעות אחרונות להארץ. גם האחרון נחשב בעיניה לעיתון הזרם המרכזי, המשרת את האידיאולוגיה הדומיננטית, שההבדלים בינו לידיעות אחרונות דקים ושוליים למדי, ולא תמיד לטובת הארץ.
עיתונאי הארץ,
גדעון לוי, נשא אף הוא דברים לזכרה של רינהרט ואמר: "קולה של טניה חסר מאוד, דווקא בימים האחרונים ובשבועות האחרונים. יותר מפעם חשבתי כמה חבל שטניה לא כאן להשמיע את קולה, כי אני בטוח שהיא הייתה אומרת דברים שמן הראוי היה שיישמעו, דברים שכמעט אין אנשים אחרים שיאמרו אותם".
בהמשך דבריו תיאר לוי כיצד, בעיניו, משמשת העיתונות הישראלית כלי לשימור הכיבוש בשטחים. "אלמלא התקשורת הישראלית הכיבוש לא היה נמשך 43 שנה", פסק לוי. לדבריו, "התקשורת משדרת לנו באופן שיטתי, על בסיס יומיומי, את המסר שהפלשתינים הם לא בני-אדם כמונו", ועל-ידי כך תורמת תרומה משמעותית להנצחת הכיבוש.
"במשך עשרות שנים", הוסיף לוי, "אנחנו מחליטים לספר נראטיב אחד. לבחור לעצמנו את האינפורמציה שאנחנו מעבירים, את האינפורמציה שאנחנו מבליטים, את האינפורמציה שאנחנו מסתירים וגם את האינפורמציה השקרית שאנחנו מלבינים". לדעתו, הסיקור המגמתי של הנעשה בשטחים נובע מרצון להימנע מהרגזת הקהל, ובעקבות כך מפגיעה בהכנסות כלי התקשורת המסחריים.
לוי שם דגש בדבריו על אוצר המלים שבו משתמשים עיתונאים ועורכים ביחס לנעשה בשטחים. "התקשורת הישראלית מאמצת בהתלהבות את כל הז'רגון הצבאי", אמר, "מכבסת מילים אינסופית. שנה אחרי שנה המצאנו לעצמנו מונחים חדשים, או שצה"ל ממציא לנו אותם ואנחנו רק מתמסרים להם. 'חישוף' ו'מעצר מינהלי', כמה רך זה נשמע. עורך בכיר מאוד ב'הארץ' פעם שאל אותי אם 'מעצר מינהלי' זה אומר מעצר בתנאים יותר נוחים. בשום מקום בעיתונות הוא לא נקרא 'מעצר בלא משפט', כי זה כבר עלול להרגיז".
לפי הבנתו של לוי, מחדל מתמשך של התקשורת הישראלית נובע מתת-סיקור של הנעשה בשטחים. "למה ארבע שנים עזה סגורה לעיתונאים ישראלים ומעולם לא שמעתם ציוץ של עיתונאים ישראלים על כך?", תהה בקול. "שאלתי פעם את
אהוד ברק מה עם זה, למה אסור לנו להיכנס לעזה. הוא אמר שהוא לא ידע על זה, ואני מאמין לו שהוא לא ידע על זה, כי אף אחד לא מדבר על זה".
לוי הזכיר גם את סיקור המשט לעזה. "תזכרו מה סיפרו לכם במהלך המשט", אמר. "אמרו לכם אל-קאעידה, מישהו הוכיח שהיה אל-קאעידה במשט? אמרו לכם שהפעילים באונייה ירו תחמושת חיה. מישהו הראה רובה? שמעתם תביעה מהעיתונות הישראלית לראות את קטעי הווידיאו שבהם רואים את החיילים יורים? הרי הלעיטו אותנו שוב ושוב עם התמונות האלה של הצינורות שמרביצים. למה אנחנו לא יכולים לראות את כל הסרט? למה העיתונות לא דורשת את זה, תובעת את זה?
"אני לא שופט את העיתונות על האידיאולוגיה שלה", הדגיש לוי, "אני שופט אותה על חוסר-המקצועיות שלה. רק דווחו לנו אמת, אחר-כך תיתנו לנו את כל הפרשנויות שאתם רוצים ותכתבו את כל מאמרי הדעה הפשיסטיים, זה הכל בסדר גמור. אבל קודם כל דווחו לנו את הסיפור המלא, וזה לצערי לא קורה במשך לפחות 43 שנה".
עוד בנושא:
