אירועי "משט השלום" נחזים על-פי תגובות הממסד, התקשורת והציבור, כמכת שמים אדירת-ממד ונזק. ועל-אף עוצמתה, יש בה כדי להבחין בתאימות הרעש והכעס בין אירוע זה לקודמיו. ובלבד שהקורא ישכיל להתבונן במכלול פעולותיו של צה"ל היקר ב-43 השנים. או אז יפנה את הכעס על עצמו, על התקשורת ובעיקר על הממסד. מאימוץ מטעה של החשיבה הלאומית למקרה נקודתי, בלי דעת להיותו חוליה בודדת, בשרשרת ארוכה של כשלים וקלקולים, המשבטים את עצמם מאירוע לבא אחריו. פועלה של הימנעות מוזרה ומזיקה, מהפקת לקחים אמינה של לקחי המלחמה - ללא הבנה לערכם, לא כל שכן לעלותם בדמים ובדם. מה שאיפשר את הצטברותם של קלקולי המלחמות למסה מזיקה - שקיבעה
את תפוקת הלחימה, נמוך מסף היעילות. מתחתיו עולה בבירור, כי
שיטות הפעולה וההחלטות לקראת, במהלך המלחמות ואחריהן, הפכו מתכון להתשתה של ישראל מידי עצמה - מסד להגברת תוקפנות האויב, ופגע רע במעמדה הבינלאומי.
צא וראה: לאחר שאורגן בדומה לצבא, הכריע צה"ל ב"מלחמת ששת הימים". אך כהרגלו מתש"ח, קידש הצבא את "מבחן התוצאה", בלי דעת לגורמים להשגתה - ולצורך בניתוחם של אלה כדי הפקת לקחיה. ראה למשל, את מחיר ההימנעות מעשיית תחקירי "הקרב בעמק דותן". באמצעותם, ניתן היה לאמוד נכונה את יכולת הלחימה של צבא ירדן, ובעיקר את מגבלות הלחימה של צה"ל ולתקנם מבעוד זמן. והרי שם, בעמק דותן, מנע מפקד חטיבת השריון הירדני את התקדמות כוחותינו - עד לפקודת מלכו/מפקדו המלך חוסיין לסגת מזרחה לירדן.
בעבור שישה חודשים במבצע "תופת", אותו מח"ט ירדני היכה שוב, והפעם את טובי היחידות, בהן חטיבה 7 (שריון) וחטיבה 35 (צנחנים), שנחלו מפלה כואבת בכפר "כרמה" בירדן. כדי כך, שכבר למחרת המבצע, רוממה תבוסתם את רוח הפלשתינים, בהנעת רבבת בני נוער להתנדב לארגון "פתח". וזאת במהופך ממטרת המבצע, שכוונה לפגיעה משמעותית בארגון. אלא שגם הפעם, נמנע צה"ל מניתוח המבצע ומהפקת לקחיו - ובראשם, מגבלות השריון ושילובם עם חי"ר,
כפתח להשתקפותם במלא החומרה והכאב במלחמת יום הכיפורים.
זאת ועוד; כיבוש סיני ורמת הגולן העמיד לידי ישראל עומק אסטרטגי, כמענה מושלם לחסרונו הקריטי מלפני המלחמה. אלא שמצביאי ישראל לא עמדו על ערכם של מרחבי התמרון להפעלת אוגדות צה"ל המשוריינות - ובאין שכל, פרסו את הכוחות ממש על קו התעלה -
טרף לאש הנק"ל וארטילריה קצרת-טווח. ובכך איפשרו לאויב המצרי שזה עתה הובס, לנהל מלחמה מול הצבא המנצח כשווה לשווה -
מתכונת "כחול לבן" להתשה עצמית, במחירי עתק של דמים ודם.
ואם לא די ברע הזה,
שכחו אבירי הציונות להתכונן להגנה!!!. והראיה לכך מסמנת - כי מעת כיבוש סיני (יוני 67') ועד פרוץ מלחמת יום כיפור (אוקטובר 73'), התעלם הצבא שלנו מהכנות לניצול שטחי סיני להגנה. לא תוכננו וממילא לא היו תוכניות מבצעיות, לא בוצעו סיורי מפקדים, כל שכן
לא בוצע ולו תרגיל אחד להגנת סיני!!!.
עולה השאלה:
האם לא הגיע הזמן לקבוע כי לא ה"קונספציה", וגם לא האויב המצרי והסורי הפתיעו את צה"ל? וכתחליף: להכיר בכך כי צבא ישראל הפתיע את עצמו עד כדי איבוד שליטה. ראה למשל כיצד קורקע/נוטרל חיל האוויר בידי כוחותינו1 ואת פירוק האוגדות הקבועות והרכבתן מכל הבא ליד - משהבין כי שכח להתכונן!!! ואיננו מוכן ומיומן לנהל קרב הגנה.
כאן המקום לבאר כי
אין המדובר בסמנטיקה, אלא בעניין קיומי שגרם לנזקים במלחמות שבאו אחרי יום הכיפורים. כי זאת לדעת: לאחר המלחמה ועל-סמך לקחים חסרי-בסיס, השקיעה המדינה קרוב לעשרים מיליארד דולר בשילוש מספר האוגדות, בהעצמת מערכת המודיעין, ברכש אדיר של ציוד, בשיקום חיל האוויר ו
חיל הים.
וכל זה תוך כדי העלמת קלקולי המלחמה שהסתיימה, ומניעת הישנותם במלחמה הבאה.
בפועל, חזרו כשלי מלחמת יום הכיפורים ודווקא היותר מהותיים במלחמת של"ג (יוני 1982), ובדרך כלל ביתר חומרה. והמשתמע מזה - בהוספת נדבך עתיר משאבים ופוגעני כקודמיו בביטחון ישראל. וגם שם בלבנון, על-פי מסורת ההכאה העצמית ולאחר גירוש ערפאת מאדמתה, שובטו קווי הגנה בתואם ל"קו בר-לב" - כמכלול מוצבים, מאגרי לוגיסטיקה, מתקני תקשורת וניצול מאסיבי של צירי התנועה בין אלה ומהם לישראל. לא צריך להיות אסטרטג וכל שכן היסטוריון כדי להבחין ולקבוע,
כי גם הפעם, כמו בקו המטופש בסיני - אומצה "אסטרטגיית ההתשה העצמית".
בהעמדת מתקניו של צה"ל והלוחמים, כמטרות רכות לפיגוע, וזאת לאורך י"ח שנים.
התגברות הפיגועים הביאה לנסיגה מקו אל קו ללא הבנה - כי נסיגה מהווה מהלך צבאי המחייב תכנון ותרגול, כל שכן בצורך לקזז עד לאפס את הסיבות לנסיגה. מה ששיקף את יציאתו מלבנון כמנוסה, והפיכת חזית הצפון לגורם אסטרטגי מאיים. בין לבין, ולאור המכות אותן ספג צה"ל בלבנון, פרצה האינתיפאדה השנייה (הראשונה, לאחר רצח בני משפחת ארויו הי"ד בשלהי 1971). האם שאלת, קראת ואו שמעת, התייחסות אמיתית לסיבות העצמתה לכדי מרי של ממש? והרי ידוע כי בעקבות תאונת דרכים בעזה (8 בדצמבר 87'), הפגינו בני משפחת הנפגעים ושכניהם בסמוך למחסום ארז. ועל-אף פוטנציאל הנפיצות, נמנעו אבירי הביטחון שלנו מלקיחת יוזמה להשבת הסדר. וכתחליף, בחרו להגיב בתואם להתפתחויות בשטח - בתגבור מדורג ואיטי מדרג החוליה בואכה אוגדות מרחביות. כלומר, צה"ל, הריבון בשטח, שימר לעצמו את "זכות התגובה"!!! ובכך העביר את היוזמה לפלשתינים - כדי
הפיכתה של תקרית נקודתית להתקוממות עממית של ממש.
ואם לא די במעשה האווילי: משזה הפך למרי אזרחי, פעל צה"ל ב"שיטת השיטור" (מסורת ה"כלניות" מתקופת המנדט הבריטי) שהבטיחה את כישלונו. דוגמה להתעלמותו
מלקחי אינתיפאדת 1971/1972- ובראשם, היעילות המופקת מריכוז כוח, ניצול ההפתעה והשגת הכרעה של ממש - ראה כדוגמה את ביצועי סיירת "שקד", שתפסה מעל ל-90% מהמבוקשים, לא הרסה ולו בית אחד, ובשוגג (חצות ליל במחנה נוצרית) פגעה באזרח אחד ויחיד בכל תקופת הפעילות. בשונה מאלה הושקעו מתוך כלל הצבא (והמדובר במאות רבות של אלפים) רק 4% מהסד"כ, שפורקו לחוליות בנות 5-4 לוחמים. אם נפחית את אנשי המפקדות, התחזוקה, הקשר, חופשות ולוחמים במנוחה - יתברר כי המחשת העוצמה בשטח ממש (מול 3,500,000 פלשתינים) עמדה על מאות לוחמים בלבד, שפעלו ביו"ש ובדומה לזה בחבל עזה. פעילות אווילית שכזו השתקפה בעיני המקומיים כחולשה "מזמינת תוקפנות", העצימה את תחושת הפלשתינים על יכולתם להכות בצה"ל - בעוד חיילינו נאלצים לירות מדי יום על אזרחים, כדי להישרד!!!
כלומר, גם הפעם בחר הצבא בשיטה שכולה התשה עצמית, פגיעה בשמה הטוב של ישראל, והנחלת ספק נוסף ומיותר ביכולת העמידה.
אלא שהכאוס לא נעצר שם, ובעצם התגבר עוד, בעקבות המפנה מול הפלשתינים המוכר כ"
הסכם אוסלו". הסתבר כי "שומרי ישראל" בדרג הבכיר, אימצו את המסגרת המדינית כחזות הכל. בלי דעת להשלכות האסטרטגיות והאופרטיביות, ובעיקר:
מחויבותם ליצר הרתעה מספקת, כדי למנוע מבני הברית החדשים להפר את ההסכם. אלא שאבירים אלה העדיפו להתמקד בתהליך המדיני,
בלי דעת כי התעלמותם מהכנת הכוחות, ובעיקר המחשת אי-כשרותם (כמשתקף לאחר פתיחת מנהרת הכהנים),
שחקו את ההרתעה עד דק - מבוא להפרת הסכם השלום (אוסלו), והוכחה נוספת לחובבנותו של הצבא במעשה המלחמה.
ואם לא די במכות הללו, באה אחת נוספת בדמות "מלחמת הגליל השנייה", אשר שיקפה את צבר הכשלים מקודמותיה. אלא שלהבדיל מאלה, מה שהביא לראשונה לתבוסה של ממש נבע מהימנעות הממשלה מגיוס מלוא העוצמה:
כמהלך שאפשר במלחמות ישראל הקודמות, להשיג הכרעה נקודתית, שהיה בה די על-פי "מבחן התוצאה" המטמטם, כדי להעלים את הכשלים מעיני הממסד, התקשורת והציבור בישראל.
ועוד בטרם הכשל מול "משט השלום" בסדרת "הכה את עצמך", באה רעה אחת נוספת במבצע "
עופרת יצוקה". לאחר שנים שבהן עמדו ישובי עוטף עזה תחת ממטרי טילים נק"ל ומרגמות, החליטה ישראל להכות בחמאס, בזירה עתירת אוכלוסיה. לפיכך, ומהיעדר רצון לכיבוש כולל, נקבעה ה"תודעה" כמטרת המבצע.
אלא שמתודעתם של הממסד הצבאי והאזרחי, נשכחה דעת הקהל הבינלאומי כחלק מהמיועדים ל"תודעה" (הגם שבהמלצות "
ועדת וינוגרד" הודגשה חשיבות ההסברה בלחימה עתידית בעזה).
תאר לעצמך כי עוד בטרם הייתה ישראל משקיעה 33% מהמשאבים המיועדים למבצע,
ומנהלת כחודש/חודשיים לפני מסע בינלאומי למימוש זכותה להגנה ולשינוי באמנות המלחמה מול טרור, וזאת ב"בליץ תודעתי", בכל בית משפט, בקמפוסים, בפרלמנטים, ובמערכות עיתונים וטלוויזיה המצויים בגלובוס. על כן, חוסר הבנת הנקרא הפך בעיני העולם
את ישראל המתגוננת לתוקפן המכה ללא הצדקה באוכלוסיה חסרת-ישע, אסמכתה בינלאומית מוסכמת למניעת פעולה ישראלית בעתיד. ובעיניים ישראליות פקוחות -
לגורם המתמיד להכות את עצמו, ובמיטב משאביו.
