במאמר Why Europe Loathes Israel טוען בן וויינטל, כי אירופה מתעבת את ישראל בשל הצורך שלה להשתחרר מאשמת השואה. אלה באירופה המשליכים את הזוועות שעשו הנאצים ותומכיהם - על ישראל, טוענים כיום באירופה כי ישראל שואפת "להשמיד את הפלשתינים", ומשווים את גטו ורשה עם עזה. צבוע ככל שיהיה הדבר, הוא משקף רק חלק מן האמת, לא את כולה.
זוכרים את
הערתו של שגריר צרפת בלונדון בארוחת ערב, שאותה הדליף לציבור עיתונאי יהודי? הוא התלונן על כך שישראל היא "מדינה קטנה ומחורבנת", שגרמה להרבה צרות במזרח התיכון ובעולם. היה זה בבחינת קו פרשת מים: לאחר חשיפה מביכה זו לדיפלומטיה הצרפתית, שאף פעם לא הוכחשה רשמית, הפכה אנטישמיות גלויה לאופנה בחוגים הגבוהים של האליטות הצרפתיות (והאירופיות) במסווה של אנטי-ציוניות ואנטי-ישראליות.
יש לזכור כי ישראל לא הייתה המטרה היחידה של התיעוב האירופי. אלא גם ארה"ב בהנהגתו של הנשיא
ג'ורג' בוש. בוש העז להוביל את המאבק של המערב נגד הטרור, אך הושמץ כ"קאובוי חסר תרבות" מטקסס, אשר גרר את העולם לשרשרת בלתי פוסקת של מלחמות שנועדו לשרת את האינטרסים של השמרנים החדשים האמריקנים ושל סייעניהם הישראלים. בכל מקום ובכל זמן שתומכי המוסלמים משמאל ומימין ערכו ברחבי אירופה הפגנה נגד ישראל, הם שרפו בה בו-בזמן הן את דגל ישראל והן את דגל ארה"ב באורגיה בלתי נגמרת של שנאה ושל בוז כלפי המדינה הגדולה שהצילה אותם לא פעם מעבדות, וכלפי "בת חסותה" ישראל, שנלחמה על קיומה.
כל אירופי בעל אבחנה המביט על ישראל של היום, המום מהישגיה. לאלה אין להם אח ורע: ישראל ניצבת כאי של שגשוג כלכלי, בעוד הגוש האירופי שרוי במשבר, שיעור האבטלה בו גבוה והצמיחה הכלכלית בו מוחנקת; בישראל יש המספר הגבוה ביותר (באופן מוחלט) אחרי ארה"ב של חברות הזנק - יותר מבכל מדינות אירופה יחד, ואילו מספר הישראלים בין מקבלי פרסי נובל גם הוא מרשים ביותר; ישראל היא המדינה היחידה שהצליחה להחזיק את הטרור האיסלאמי תחת שליטה, בעוד שארצות אירופה נכנעות לו בזו אחר זו; החקלאות הישראלית הצעירה וענף החלב שלה עולים בפריונם ובאיכותם על הניסיון האירופי בן מאות השנים בתחום זה, וכל אלה על-רקע הוצאות ביטחון לא פרופורציונליות שהיא נאלצת להוציא להגנה מפני איומיים קיומיים הצצים סביבה, ולניהול המאבק היומיומי שבו היא נתונה לשם הגנה על גבולותיה ועל אזרחיה. הישג לא רע למדינה קטנה ומחורבנת, מבוזה ושנואה על-ידי האליטות האנטישמיות של היבשת הישנה, ופחות על-ידי הממשלות של אירופה החדשה.
העם והמדינה היחידה שהתאוששו כלכלית לאחר המשבר העולמי, ובאופן יחסי זכו במספר הגבוה ביותר של פרסי נובל לספרות, הם האמריקנים מחרחרי המלחמה הבלתי תרבותיים, המבוזים והשנואים. אירופה, הנתונה בצבת האיסלאמיזציה, אינה יכולה לטפס לרמה של האמריקנים ושל היהודים השנואים עליה, וזהו מצב משפיל ביותר. כל מה שיש לאל ידה לעשות הוא לשנוא אותן ולרצות למוטט אותן, בתקווה למחוק את ההשפלה שגורמות לה שתי מדינות מצליחות אלה.
טבעי הדבר, שאוכלוסיית אירופה אינה בהכרח מודעת לסיבות שביסוד השנאה שמפגינות האליטות וממשלותיהן כלפי יהודים, ישראל והציונות, וכלפי תומכיהם האמריקנים. אלא שבאמצעות התקשורת האירופית ההולכת בעקבות ה-BBC, הנושאת להמונים את תיעובן של האליטות כלפי היהודים, מועלית אל פני השטח האנטישמיות הישנה של אירופה בעוצמה אלימה יותר מזו שהייתה במלחמת העולם השנייה. יש משמעות לכך שידידיה היציבים של ישראל במערב הם המדינות החדשות, כמו ארה"ב, קנדה ואוסטרליה, שבהן המירה ההגינות האנושית את הדעות הקדומות.
