אחד הפירות החיוביים שאמורים היו להיות לנסיגה מרצועת עזה ולעקירת יישובי גוש קטיף הוא שיפור מצבה הבינלאומי של ישראל. בין השאר, השיפור אמור היה להתבטא בתמיכה בישראל, אם תיאלץ לממש את זכותה להגנה עצמית במקרה שתותקף מרצועת עזה. מאחר שלא תהיה עוד טענת "כיבוש", לא יהיה כל צידוק לתקיפתה; ואם בכל זאת תותקף, תהיה הצדקה לכל תגובה ישראלית.
ואכן, מיד לאחר ביצוע ההינתקות נהנתה ישראל מגל של אהדה. אולם היה זה גל קצר מועד. היום, חמש שנים לאחר מכן, מצבה הבינלאומי של ישראל חמור משהיה אי פעם, ומה שמפתיע יותר - העוינות כלפי ישראל מתמקדת בעיקר באירועים הנוגעים דווקא לרצועת עזה.
האם יש קשר בין הדברים? ברור שההינתקות לא הצליחה לעצור את ההידרדרות במעמדה של ישראל. אולם האם ייתכן שהיא אפילו תרמה למגמה הזאת? אני מציע לבחון את הסוגיה בכובד ראש ובפתיחות.
ברור שההינתקות אינה הגורם לדה-לגיטימציה כלפי הציונות וכלפי מדינת ישראל. ימיה של שלילת הציונות כימי הציונות. ימי המאבק נגד זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל כימי הרעיון להקים מדינה כזו. ימי המלחמה בפועל נגד קיומה של מדינת ישראל כימי קיומה.
ההינתקות גם אינה הגורם לאסטרטגיית הדה-לגיטימציה כגורם המרכזי במאבק נגד ישראל. האסטרטגיה הזו עוצבה בוועידה הגזענית והאנטישמית שנערכה בדרבן ב-2001, ארבע שנים לפני ההינתקות, ועוצמתה היום היא במידה רבה הבשלת התהליך שהחל לפני תשע שנים. ניתן להצביע על אירועים במהלך אותה תקופה שהיו בבחינת שמן על גלגלי התהליך, וההינתקות אינה כלולה בהם. כוונתי למבצע 'חומת מגן', למלחמת לבנון השנייה ובעיקר ל'
עופרת יצוקה' (את המשט איני מכליל, כיוון שהוא עצמו כבר נעשה במסגרת האסטרטגיה הזו).
אף על-פי כן, אני סבור שיש קשר מובהק בין ההינתקות לבין הדה-לגיטימציה, וראוי שנהיה מודעים לו כדי שיהיה נוכח בתודעתנו לקראת החלטות מדיניות בעתיד.
הזיקה בין ההינתקות למתקפת הדה-לגיטימציה היא המעבר משׂיח של מאבק בכיבוש לשיח גלוי של מאבק נגד לגיטימיות קיומה של מדינה יהודית.
עד מלחמת ששת הימים, לא היה "כיבוש". כידוע, לא היה גם שלום. שכנינו לא השלימו עם קיומה של מדינה יהודית, ונלחמו בה. אי ההשלמה הזו היא הגורם למלחמת ששת הימים. בעקבות המלחמה הזו, שבה הורחבו שטחיה של ישראל, חל שינוי ברטוריקה הערבית.
השינוי לא היה מיידי. ועידת הפסגה של ראשי מדינות ערב בחרטום, לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה את שלושת הלאווים - לא להכרה בישראל, לא למשא-ומתן עם ישראל, לא לשלום עם ישראל. אולם בשנים שלאחר מכן הבינו הערבים שהרטוריקה של השמדת ישראל אינה פוליטיקלי קורקט, בעיקר במערב. לעומת זאת, רטוריקה של "מאבק בכיבוש" היא מקובלת, לגיטימית ועשויה ליפול על אוזניים קשובות בדעת הקהל.
באמצע שנות ה-70 גם אש"ף אימץ את הרטוריקה הזאת, כשעיצב את תוכנית השלבים: בשלב הראשון יש לפעול להוצאת ישראל מהשטחים שנכבשו, ורק לאחר מכן להיאבק להשמדתה.
הנסיגה מרצועת עזה, ובעיקר האופי הטוטאלי שלה - נסיגה מוחלטת עד המילימטר האחרון, בהמשך לנסיגה מלבנון באותה מתכונת - יצרו אצל הערבים תחושה של סיום הולך וקרב של ה"כיבוש". הם הבינו שאם יתמידו ברטוריקת ה"מאבק בכיבוש" הם יאבדו את לגיטימיות מאבקם ביום שלמחרת הנסיגה הישראלית לקווי 4.6.67. תובנה זו חייבה אותם לשנות את הרטוריקה.