בשנים האחרונות אנו משופעים בידיעות על ישראלים ויהודים אשר משתפים פעולה עם אויבי ישראל הקשים ביותר ופועלים יחד עמם נגד מדינת היהודים. המקרה של ענת קם, קצינה במטה אלוף פיקוד המרכז, שגנבה מסמכים מסווגים במטרה להלחם ב"כיבוש" אינו יחיד. סקירה היסטורית קצרה תגלה כי פעילות אנטי-ציונית חתרנית כמו זאת היא חלק ממסורת ארוכת שנים של השמאל הרדיקלי שימיה כימי ההתישבות היהודית בארץ.
תנועות השמאל הרדיקליות, מ.פ.ס-י.ק.פ, פ.ק.פ, השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל, מתוקף היותן מרקסיסיות-לניניסטיות תמיד ראו עצמן חלק בלתי נפרד מהקומינטרן הסובייטי והעמידו עצמן כאופוזיציה שמאלית למחנה הסוציאליסטי המרכזי של תנועת הפועלים. הן דחו את הפירוש הציוני-לאומי של תנועות אחדות העבודה ושל הפועל הצעיר הסוציאליסטיות, בטענה כי הקונסטרוקטיביזם החלוצי-ציוני של בנין הארץ - באמצעות התישבות קואופרטיבית המבוססת על קרקע לאומית והון לאומי - הוא אקט אנטי-מהפכני. הם גם התנגדו להתעלמותה של מפא”י מאוריינטציה עם תנועת הפועלים העולמית ומן הצורך להסדר עם תושבי הארץ הערבים.
שלושה מרכיבים יסודיים עולים מתורתם של תנועות השמאל הרדיקליות: ראשית, הישוב העברי חייב להיבנות כחברה סוציאליסטית בלבד. אין כל מקום לשיתוף פעולה עם הבורגנות היהודית ועם בעלי הון פרטי יהודיים. אלו מוגדרים כאויב מעמדי ויש להילחם בו. שנית, אין לעם היהודי בכל העולם זכות לבעלות על הארץ מתוקף זכויות היסטוריות. הארץ שייכת אך ורק לתושבים המתגוררים בה, יהודים וערבים כאחד (מדינה דו-לאומית). על כל החלטה על גורלה של הארץ לכלול את הסכמתם של כל תושביה. שלישית, ניתוק מוחלט מכל קשר עם המורשת היהודית כפי שהתפתחה במהלך הגלות וחילון מוחלט. רביעית, התנגדות חריפה לשיתוף פעולה מדיני עם מעצמות "אימפריאליסטיות” קפיטליסטיות כמו בריטניה, ולעומת זאת - טיפוח יחסים עם בריה"מ הסובייטית.
מרכיבים אלה, אף על-פי שנדחו בזמנו על-ידי הזרמים המרכזיים בציונות, קיימים גם בימינו וניתן די בקלות לזהותם אצל ממשיכי דרכם הרעיוניים בקרב השמאל הרדיקלי הפוסט-ציוני. כך, מציין
אמנון לורד מפגש שקיים ס. יזהר, אולי הצבר האולטימטיבי, עם בני קיבוצים של השומר הצעיר העומדים לפני גיוס ואשר מביעים את חוסר תחושת השייכות שלהם לעבר ולעם היהודי בכלל, ועל חוסר הזהות היהודית שלהם בפרט. נערים צעירים אלו מעלים הגיגים כמו "אני מפקפק בזכות שלנו על הארץ הזאת” או "ההיסטוריה היהודית לא מדברת אלי כלום".
יש לזכור כי הניכור ואף השנאה ליהדות אשר מבטאים בני הקיבוצים הללו אינם חדשים. שנאת היהדות בקרב השמאל הרדיקלי זעזעה לפני עשרות שנים אפילו סוציאליסטים מתונים כמו ברל כצנלסון, אשר קונן על ביזוי תשעה באב ב-1934 מצד מדריכי מחנות העולים של תנועת העבודה:
"את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחי הגשמה...כיצד נגיע לכך?! האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. נהרוס עדי יסוד את העולם הישן, נשרוף את כל רכושו שנצבר במשך הדורות ונתחיל הכל מחדש - כתינוקות שנולדו. דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושתם הדורות... מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש."
שנאה מובנית לתרבות המערב הליברלית
ברל הבין היטב את גודל האסון הרוחני שעתידה ההתנכרות למסורת היהודית להביא על העם המקים מחדש את ארצו במולדתו ההיסטורית. ואכן השמאל הרדיקלי שאבותיו השליכו לאשפה את היהדות, פיתח במקומה מין ילידות כנענית צברית מנוכרת ומתבדלת מכל קשר לעם היהודי. מין יהודו-פלשתיניות, בלשונו של לורד.
בהקשר זה ניתן שוב לקרוא את ס. יזהר כמייצג נאמן של אותה השקפה שאפיינה ומאפיינת רבים מבני מחזורו. בספרו "ימי צקלג" הוא שם בפי אחת הדמויות את הדברים הבאים: "אהבת העם היהודי! איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב אותו? הלא אנו כנכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפות שדרתנו".ובמאמרו "סמרטוט אדום - יהדות כגזענות", קבע גדעון ספירו כי "הגזענות בדת היהודית רלוונטית מאד גם לימינו...על בסיס כל ההלכות וההתבטאויות בטקסים היהודים, אפשר היה לחוקק גרסה יהודית כשרה לחוקי נירנברג". כמה שנאה ובורות יש בהשוואה בין ההלכה היהודית שכל כולה עוסקת בחוקים דתיים שמטילים על עצמם היהודים באורח וולונטרי, ובין חוקי הגזע האנטישמיים של גרמניה הנאצית שנאכפו באלימות הגסטפו על כולם.
מאפיין חשוב נוסף של האידאולוגיה של השמאל הרדיקלי בישוב העברי הנבנה הוא הכחשת הזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל ותמיכה במדינה דו-לאומית ערבית-יהודית. הדים ברורים לאידאולוגיה זו ניתן לשמוע כעבור שנים רבות בשיח הפוסט-ציוני או אפילו האנטי-ציוני של גופים רבים המזדהים עם השמאל הרדיקלי בישראל. כך פרופ' ענת בילצקי, לשעבר יו"ר "בצלם", החתומה על
"מסמך אולגה" (2004) אשר מביע תמיכה מפורשת בזכות השיבה של הפלשתינים ובהחלפת מדינת ישראל במדינה דו- לאומית. לדבריה: "מדינת ישראל כוננה מבנה קולוניאלי המשלב יסודות מובהקים של אפרטהייד עם שרירות לב של כיבוש צבאי אכזר....הארץ שייכת לכל בניה ובנותיה-אזרחים ותושבים, נוכחים ונפקדים-ללא הבדל אישי וקיבוצי: אזרחי ולאומי...הכרה בזכות השיבה...הוא תנאי הכרחי".
לבסוף, מוטיב שמהדהד משנותיו הראשונות של השמאל הרדיקלי הוא השנאה המובנית והאוטומטית לתרבות המערבית הליברלית שהביאה לעולם את מושגי החירות האישית והכלכלית המתבטאת בכלכלת השוק והאשמתם של המערב ושל ישראל בקולוניאליזם ואימפריאליזם. כך, פרופ' ברוך קימרלינג הגדיר בזמנו את הציונות כתת-קטגוריה של קולוניאליזם ובעניין זה החרו החזיקו אחריו
אילן פפה, פרופ' בני מוריס ופרופ' אילן גור-זאב - "היסטוריונים חדשים" אשר אימצו את הנרטיב הפלשתיני והסובייטי-קומוניסטי המציג את ישראל כשכירת חרב של המערב האיפריאליסטי העושק את עמי המזרח. בדומה ללשון השִֹיחָדָש של אורוול המהפֶּכֶת את משמעות המילים כרצונו של השליט, כל פעולה של המערב היא באופן אוטומטי מתקפה אימפריאליסטית וקולוניאליסטית וכל פעולה של כוחות השמאל הקומוניסטים ומשטרי העריצות האיסלאמיסטיים היא מעשה אצילי של שחרור עמים נדכאים. כך הופכת בפיהם הציונות המקיימת את המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון והיחידה שבה זוכים ערבים לזכויות אדם, לאידיאולוגיה קולוניאליסטית גזענית, בעוד שהאיסלאם החמאסי של הפלשתינים הרוצח את בני עמו ומפציץ ריכוזי אוכלוסין ישראלים ללא אבחנה, הוא בעיניהם תנועת שחרור נאצלת. דוגמה אחרונה לכך סיפק מבצע "
עופרת יצוקה" ב-2008 שבמסגרתו פגעה ישראל במחבלי חמאס אשר המטירו רקטות על שדרות. אירוע זה שימש הזדמנות פז לכל אותם גופי שמאל רדיקלי, כמו "הוועד נגד מצור", "בצלם", "המפלגה הקומוניסטית הישראלית" ואחרים, כדי להאשים את ישראל בפשעי מלחמה ואף לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון באספקת דוחות ועדויות שקריים המציירים את חיילי צה"ל כרוצחי ילדים ואזרחים תמימים.
בלעין ונעלין במקום "סליקים" בלתי חוקיים
אבל עדיין עומדת ותלויה השאלה כיצד הצליחו תנועות השמאל הרדיקליות להתנחל בלבבות הצעירים היהודים הרבים בארץ ישראל, ומדוע חרגה השפעתן מעבר לגודלן הממשי?
אלקנה מרגלית מייחס זאת לשני מרכיבים עיקריים: ראשית, כוח המשיכה הילידי או הכנעני-ארצישראלי של אנשי השמאל הרדיקלי שנבע מן השפה, מן התרבות ומן הסמלים המשותפים להם ולבני הנוער ה"צברים". בני הנוער שנולדו בארץ כבר לא מצאו שפה משותפת עם בני העלייות ממזרח אירופה שייצגו בעיניהם את היהודי הישן, הגלותי והמנוון. שנית, ההירואיקה המרקסיסטית אשר הבטיחה לצעירים המשולהבים קריירה של מהפכן מקצועי - האדם העליון. עבור הנערים שנולדו בארץ בחברה חלוצית בלתי ממוסדת הנמצאת בתהליכי היבָּנוּת, מדובר בייעוד מושך מאין כמוהו. יש כאן אפשרות להתבלטות דרך נתינה ו"הקרבה אישית" אלטרואיסטיים - מוטיבים ידועים כבעלי כוח משיכה בלתי מבוטל אצל בני נוער המגבשים את זהותם. ניתן להבחין כבר אז באותם יסודות שהפכו מאוחר יותר למאפיינים של השמאל הרדיקלי: שייכות ארץ ישראל לתושביה הילידים - יהודים וערבים - בלבד (תוך התכחשות לזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל), הקנאות לעברית והמהפכנות המרקסיסטית.
התפתחות זו הייתה מנוגדת בתכלית לזו של מפא"י, שלמרות הזדהותה עם הסוציאליזם, ראתה עצמה מפלגה ציונית המחויבת בראש ובראשונה לכלל העם היהודי. היה זה בן-גוריון אשר בתקופה זו מתחיל לבדל את תנועת העבודה מן הסוציאליזם עולמי ומסגל לעצמו השקפה ממלכתית לאומית, בעוד "השומר הצעיר" ו"פועלי ציון שמאל" מדגישים בתקופה זו דווקא את המוטיב הקוסמופוליטי שלהם ואת מחויבותם לקומוניזם העולמי. לגישתם, יישוב ארץ ישראל (פלשתינה בפיהם) היה חלק מתהליך היסטורי בלתי נמנע של התרחבות העולם הקומוניסטי והשתלטותו על כל העולם. בריה”מ נתפסה אצל רבים כמולדת שנייה אם לא ראשונה, שבכל רגע עומדים כוחותיה הצבאיים לחבור למהפכנים העבריים בפלשתינה כדי להשליט בה את הקומוניזם בנוסחו הסובייטי. זהו רעיון מרכזי בהשקפת עולמם שבה הם דוגלים לאורך כל שנות בנין הישוב. כפועל יוצא ממנה שמר השמאל הרדיקלי על קשר הדוק עם הקומוניזם הסובייטי, או יותר נכון על כפיפות לקומינטרן.
בביוגרפיה שלו על חזן, מפרט פרופ'
זאב צחור את ההכנות המעשיות של תאים מחתרתיים של מפ"ם בצה"ל לקראת השתלטות בריה"מ על המזרח התיכון - הכנות שכללו צבירת נשק ב"סליקים" בלתי חוקיים כמו זה שהתגלה ב-1953 בקיבוץ בארי.
לורד גורס כי שורה של משברים שעברו על השמאל הרדיקלי, ובהם מלחמת יום הכיפורים, עליית הליכוד לשלטון וקריסת הקומוניזם הסובייטי, העמידו את השמאל הרדיקלי הישראלי בפני שוקת רעיונית שבורה. אבל מציאות זו לא גרמה להם להתפכח מרעיונות העוועים הקומוניסטיים, וחיש קל מילא את מקומם הנרטיב הפלשתיני שהופך להיות סיבת הקיום של ה"שבט" הרדיקלי והנושא היחיד שסביבו מתרכזת פעילותו. אין זה בלתי מתקבל על הדעת לקשור את התגייסות השמאל הרדיקלי לשירות המאבק הפלשתיני למורשת מהפכנית זו. יורשיהם הרעיוניים של פועלי ציון: פ.ק.פ, מ.פ.ס., הפועל הצעיר שמאל והשומר הצעיר פועלים כיום בכמה מישורים למען הגשמת המטרות של התנועה הפלשתינית הלאומית שאותן אימצו. ראשית, הם מפעילים מסגרות פוליטיות רדיקליות גלויות כמו "חד"ש" ו"גוש שלום", המשתמשות בכלים פרלמנטרים וציבוריים כדי לסייע למאבק הפלשתיני בישראל. אחד מהם הוא ההפגנות האלימות בגדר ההפרדה בבילעין ובנעלין, שבמסגרתן מתגייסים חברי כנסת מהשמאל הרדיקלי כדי לחבל בגדר ולתקוף את חיילי צה"ל. שנית, במסגרות "נייטרליות" של גופי מחקר ולימוד אקדמיים מנסים המרצים המשתייכים אליהם לעצב את תפיסות עולמם של הסטודנטים לכיוון "הנכון", ויעיד על כך הדוח של "אם תרצו" שחשף לאחרונה עדויות קשות על דרכי הכפייה האינטלקטואלית שנוקטים כלפי תלמידיהם מרצים רדיקליים מכל האוניברסיטאות. שלישית, כדי לעצב דעת קהל נוחה ומתאימה ליעדיהם, הם פועלים בדרך סמויה של טפטוף מידע מגמתי ומסונן בתקשורת, אם על-ידי עיתונאים כמו
אורי אבנרי שערך בזמנו את "העולם הזה", וממשיכי דרכו כמו אמנון אברמוביץ, איש ערוץ 2,
גדעון לוי איש הארץ ואחרים, ואם על-ידי גופים כמו "הקרן לישראל החדשה" המממנת עשרות ארגונים ל"שינוי חברתי" כמו "עדאלה", "מוסאווה", "בצלם", ויוזמת כנסים וימי עיון הקוראים לשלילת צביונה היהודי של מדינת ישראל ופועלים להקמת מדינה דו-לאומית תחתיה.
