"נו, אז כמה פוסט-ציונים עושים כותרות"

טאוב מבחין כאמור בין השמאל הפוסט-ציוני שלדעתו כבר ירד מן הספינה המשותפת לבין השמאל הציוני, שהוא לדעתו חלק מצוות הספינה. בין שני הקצוות הללו הוא מזהה את המתנדנדים, אלה שעומדים על הסיפון ליד סירות ההצלה. "אני בעיקר מתכוון לאלו שפורמלית מגדירים את עצמם כציונים, אבל מבחינה סנטימנטלית מנוכרים לישראליות", מסביר טאוב. "התופעה הזו מזוהה בעיניי עם עיתון 'הארץ' ועם חלקים רחבים של מרצ ומצביעיה. אלה אנשים שמאמינים בליברליזם, אך כזה שמנותק מסולידריות חברתית ומלאומיות או שמחובר אליהם רק בקורים דקיקים. "פורמלית הם טוענים שהם ציונים, אבל בפועל הם ציונים על תנאי. הם יתמכו בציונות רק אם תהפוך לליברליזם שהחיבור שלו ליהדות ולישראל הוא דקיק. הם ליברלים שהמקסימום שהם מוכנים לקבל הוא ליברליזם בעברית. זאת טעות לקרוא לסוג הזה של השמאל בשם שמאל. הוא אומנם מתנגד לרעיון של מדינה דו-לאומית ותומך בחלוקת הארץ, ולכן הוא לא פוסט-ציוני, אבל חברתית וכלכלית תפיסת העולם שלו מבוססת על זכויות הפרט. השקפת עולם ליברלית שדוגלת בשוק חופשי היא השקפת עולם ימנית. הביטוי שמאל ליברלי הוא אוקסימורון. הליברליות מתייחסת אל האינדיבידואל במושגים של זכויות וסובלנות ולא במושגים של סולידריות ואחריות, כמו סוציאל-דמוקרטים". טאוב מסביר שהאליטה החדשה הזו היא צאצאית של קבוצת שוליים מימי ראשית היישוב: הבורגנות הגבוהה. "בחברה שנשלטה על-ידי אתוס שוויוני וסוציאליסטי, היה קולה של הבורגנות הגבוהה, קולו של האגף הפרוגרסיבי בציונים הכלליים, קול אופוזיציוני. 'הארץ' של אז, עיתונו של הימין הכלכלי והליברלי בנוסח האירופי, היה חלק מובהק מתוך המחנה הציוני. 'הארץ' התנגד לסוציאליזם מצד אחד, והיה חשדן כלפי הלאומיות מצד שני, מאותן סיבות עצמן: הקולקטיביות נתפסה בעיניו כסכנה מתמדת לחירות הפרטית. "אחרי מלחמת ששת הימים, נוסף רכיב חשוב לעמדתו של 'הארץ' והוא ההתנגדות הנחרצת לכיבוש. מסיבה זו התחילו לראות את 'הארץ' כעיתון של 'השמאל'. אבל בפועל לא היה כאן שינוי, אלא המשך של אותה עמדה ליברלית של הימין מימי היישוב. 'הארץ' התנגד לכיבוש מתוך אותו אופק מוסרי המכיר רק בזכויות הפרטיות. "באגף הפרוגרסיבי דיברו בחריפות נגד העלייה המזרחית. מתוך אותה אנינות יקית, רגש ההמונים היה לצנינים בעיניהם. המזרחים נתפסו כפרימיטיביים שמסכנים את הדמוקרטיה. פעם הם היו אומרים בשפה בוטה שהמזרחים הם פרימיטיביים. היום עוטפים את הסלידה מהאנשים שעושים מנגל במילים יפות של רב-תרבותיות, אבל גם היום אין לאותה אליטה חדשה אמפתיה לרגשות הלאומיים של ההמונים", טוען טאוב. "זה בסדר לחשוש שהלאומיות תהפוך ללאומנות, אבל זו אי הבנה לחשוב שכל לאומיות היא רע. הביקורת על המדיניות הישראלית יכולה להיות לגיטימית. אדם מבקר כשאכפת לו. אבל בחוגים האלה אין אמפתיה למצוקת ישראל. זה לא מקרה בעיניי שעיתון 'הארץ' מגלם בוז לרגשות הלאומיים ומצד שני תומך בכלכלת השוק החופשי ובהפרטה של בנימין נתניהו. זה גם לא מקרה שאותם אנשי שמאל ליברלי לא יצאו לרחובות כדי להילחם על העלאת שכר המינימום".

גם השמאל הלאומי לא יצא לרחובות כדי להיאבק על שכר המינימום.

"השמאל הלאומי כל הזמן עסוק בסוגיות חברתיות ונאבק עליהן. הוא שם במרכז האג'נדה שלו את הקריאה לשים סוף לחזירות ולרהבתנות. לעומת זאת, השמאל הליברלי מנותק מהחברה. ברגע שאתה מנוכר לחברה שבה אתה חי, אתה כבר לא יכול להשפיע על עיצובה. רואים את זה היטב במספר המנדטים של מרצ. הם מוכנים להילחם על זכויות הפרט של המיעוטים, אבל הם שכחו שגם לרוב יש זכויות. זה בסדר להיות בעד זכויות של הומואים. גם אני בעד. אבל אני גם בעד הזכויות של היהודי. לפני שקמה מדינת ישראל אפשר היה להיות יהודי רק בארון. הרעיון של יהודה לייב גורדון, להיות אדם בצאתך ויהודי באוהלך, קרס במקביל לכישלון האמנציפציה וההשכלה. על-רקע הכישלון הזה קמה הציונות ואמרה יהודי יכול להיות יהודי לא רק בארון, אלא גם ברחוב. "ברשימת זכויות הפרט של השמאל הליברלי נשמטה השורה שקובעת שלכל אדם ראוי שתהיה מולדת, ולכן הוא לא מצליח לגייס תומכים וקהל בישראל. השמאל שנולד מתוך סולידריות ואהבת ישראל והקים את המדינה חדל להשפיע. צריך לזכור שהשמאל בכל גלגוליו, כולל 'שלום עכשיו', הוקם מתוך פטריוטיות, אבל ככל שגבר ייאושו, הוא איבד את יכולת השפעתו. השמאל מאמין שפרויקט ארץ ישראל השלמה פירושו סוף הציונות. משורה של סיבות הוא לא הצליח ליישם את האג'נדה הזו וחלקים ממנו הגיבו באופן ילדותי: אם לא עושים מה שאני רוצה, אז אני לא משחק".

טאוב, דוקטור להיסטוריה של ארצות הברית ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג למדיניות ציבורית ובחוג לתקשורת, מצוי היטב בעולם האקדמיה הישראלי.

אתה כותב שהאקדמיה הפכה לסוג של סירת הצלה למי שהחליט לרדת מהספינה הפונה לציון. עד כמה המגמה הזו שלטת באקדמיה?

"יש באקדמיה כיסים של פנאטיות, אבל זאת בהחלט לא המגמה השלטת. אפשר להצביע על רוח לא נעימה של תקינות פוליטית. קחי למשל את ד"ר ירוחם לויט, המרצה שדיבר כנגד הומוסקסואלים. נכון שהוא אמר משהו לא סימפתי, אבל הוא לא קרא לפגוע בהם או להחרים אותם. הדברים שהוא אמר דוחים אותי באופן אישי, אבל הם ממש אינם מצדיקים העפה מהאקדמיה. לעומת זאת, אפשר לזהות יחס סלחני לאנשים כמו ניב גורדון, שבעיניי העמדה שלו היא מכוערת ופחדנית. איזה מין אדם קורא להחרמת מוסד בזמן שהוא עצמו מקבל ממנו משכורת ואינו מחרים אותו? לפני הכול, אדם צריך לדאוג לכך שפיו ולבו יהיו שווים. לצערי, יותר אנשי אקדמיה מתגייסים להגן על ניב גורדון מאשר אלה שמתגייסים להגן על לויט. זאת לא חוכמה להגן על חופש הביטוי של מי שקרוב לעמדתך. "עם כל זאת, אני חושב שלא נכון להשתיק את גורדון, כי זה רק יעצים את השפעתו. למרות אותה רוח, לא נכון להסיק שבאקדמיה אין מקום לציונים. רוב הקולגות שלי בשתי המחלקות שבהן אני מלמד הם ציונים במלוא מובן המילה. אני כן יכול, לצערי, לומר שלאנשים בעלי דעות ימניות צפויים חיים קשים באקדמיה. אבל לא רודפים אף אחד באקדמיה ובטח שלשמאל הבלתי ציוני אין בה רוב".

האקדמיה אינה מנותקת מהחברה הישראלית?

"לא. נוצר דימוי כזה כיוון שאנשים נחשפים אל האקדמיה דרך העיתונות. אנשים אינם רואים את עבודת השגרה האפורה. בחוג למדיניות ציבורית, למשל, עסוקים כל הזמן בשאלה איך לשפר את השירות הציבורי בישראל. גם בחוג לסוציולוגיה מנתחים וחוקרים את החברה הישראלית. אז כמה פוסט-ציונים עושים כותרות בעיתונים. במדורי הספרות והתרבות ב'הארץ' הנטייה לכיוון פוסט-ציוני היא בולטת, אבל באקדמיה כולם יודעים שהמשקל המחקרי של אניטה שפירא למשל גדול לאין שיעור ממשקלו המחקרי של ניב גורדון. "חלקים בשמאל התייאשו והפסיקו להיות ציונים. לצערי, יותר חשוב להם לעשות רושם על שניים וחצי חברים של טלי פחימה מאשר להשפיע על המציאות", מסכם טאוב. "רק הפוזה נשארה להם והרצון להישמע הכי מגניב. מקס ובר הבחין בין פוליטיקה של מצפון, שבה בוחר האדם כדי להרגיש טוב עם עצמו, לבין פוליטיקה של אחריות ששוקלת מה יהיו התוצאות של המעשים. לצאת להפגנה אחרי אירועי המשט זו פוליטיקה של מצפון; לנסות להפיל את ממשלת נתניהו שמפריטה כל מה שזז ושמובילה אותנו למדינה דו-לאומית זה מעשה רציונלי. והכי חשוב, צריך לפנות אל רגשות הציבור ולא לבוז לו".