השופט ברק דן באיזון בין הזכות לשם טוב לבין
חופש הביטוי.
לשיטתו, הגם שהמחוקק איזון בין ערכים אלו בחוק איסור לשון הרע, לא תם האיזון פה, ויש מקום לאיזון שיפוטי משלים, היכן שאיזון המחוקק הותיר 'בקעות'. איזון יכול להיעשות הן באמצעות פרשנות, אשר מאזנת בין הערכים השונים לאור תכלית החוק וברוח ערכי היסוד של השיטה, והן באמצעות שיקול דעת שיפוטי מקום בו המחוקק הותיר מרווח של שיקול דעת שכזה לשופט.
לשיטת ברק, הערך האחד הינו ערך חופש הביטוי, אשר כאשר ממומש באשר לאישי ציבור מאפשר ביקורת הציבור על אנשי השררה והשלטון. "חופש הביטוי הינו הערך אשר ממנו נובעים כל הערכים האחרים כיוון שלא יתכן משטר דמוקרטי ללא החלפה חופשית של עמדות ושל דיעות ושל אינפורמציה".
לשיטתו, התרופה הטובה ביותר לדבר שקר הינה אמירת אמת כהתרסה לדבר שקר זה ומי כמו איש הציבור הינו בעל הכלים המתאימים לעשות כן. באיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב מקום בו מדובר באיש ציבור יש ליתן מקום נרחב לחופש הביטוי מקום בו מדובר באיש ציבור וזאת בין היתר משום שכשמדברים על ענייני ציבור לא ניתן לנתקם מאישי הציבור.
ברק מסיק כי "מתן ציווי לשעה יהא ראוי לאחר שהאחריות תוכרע, ולא טרם הכרעת האחריות בלשון הרע", וקובע כי "מניעה מוקדמת של פרסום אינפורמציה בעיתון או בדרך אחרת תפגע קשות בחופש העיתונות".
הוא מציין כי הפרט שהוא מושא הדברים הקשים יפגע מכך אך זהו מחיר הדמוקרטיה. לא ניתן בדרך של צווי מניעה או המרצות פתיחה לברר את כל האמת ועל כן צווים לשעה יסכלו את חופש העיתונות ואת אינטרס זרימת המידע.
עם זאת, מציין ברק, ישנם מקרים שבהם מוצדק יהא ליתן ציווי לשעה, לדוגמה מקום בו הגנת הנתבע מושתת על אדני סרק, או מקום בו חפצים להגן על אינטרס חשוב כגון חופש הביטוי, בטחון המדינה וכדומה. ברם, אין להכריח את המפרסם למסור לעיון את החומר לתובע ל'צנזורה מוקדמת'. אין להבחין לעניין העדפה של אי-מתן ציווי לשעה בין עיתון לבין ספר.