אני מבינה שדעתי שתובע כאן בעניין היחס ל
דודו טופז המת היא דעת מיעוט בקרב אנשי התקשורת והאינטלקטואלים בישראל. ראיתי איך תקפו האדונים לונדון וקירשנבאום, שאני אחת הצופות הנאמנות בתוכניתם, את ננסי ברנדיס, על שהעיז להודות שהוא יופיע באירוע הזיכרון המצומצם שהתקיים בצוותא, ביום ששי האחרון. ברנדייס אמר שהוא חייב לדודו על העזרה שהושיט לו כאשר היה עולה חדש וציין כי דודו עזר במהלך חייו לאמנים ולאנשים רבים בכל תחום. לונדון וקירשנבאום תקפו את ברנדיס בזלזול ובלעג, בטענה כי הוא יכול לקיים אזכרה לדודו בצנעא, יחד עם בני המשפחה אבל איך הוא מעז לעשות זאת במסגרת אירוע של אמני ישראל המאוגדים.
בישראל של היום, שנה לאחר מותו של דודו טופז, רוב האנשים הכירו את האמן-בדרן-שחקן הפופולרי. שנים היה טופז חלק מהפולקלור הישראלי, הופיע באלפי תוכניות, הצחיק, יצר פורמולות בידור בוטות ומצליחות, נתן הזדמנות לדור הנוכחי של בדרני ישראל להופיע לראשונה בתוכניותיו, אהב את עצמו, אך היה איש נדיב, פטריוט ואב נפלא. בקיצור איש שנוי במחלוקת שגרם לצופי טלוויזיה רבים מאוד שעות של הנאה. דודו היה גם שנואם של מבקרי האמנות והטלווזיה, אך אהובם של בעלי רשתות הטלוויזיה והמפיקים שהוא היה להם מכרה זהב.
דוריאן גריי
דודו טופז היה סוג של דוריאן גריי, גבר מבוגר בעל חזות צעירה, מתבגר עם ראש של נער ישראלי טיפוסי. שובב, חוצפן שלא פעם "חצה את הגבול" בהתנהגות בטעם רע. היו שאהבו אותו והיו ש"לא סבלו אותו". רבים נטרו לו על כי התחתן עם כל אחת מנשותיו לחמש דקות בערך ועל כי שלשת הילדים שנולדו לו מנשים שונות היו בניו האהובים לכל דבר. יש דברים שלא כולם מעיזים לעשות ודודו, שלא הייתה לו בעיה להעיז, עורר אנטגוניזם, בין השאר בענייניו עם נשים (רבות). לדודו היו הרבה חברים, חלקם היו חבריו לתקופות קצרות, אחרים חברים לשנים. הוא ידע לבלות, אהב לנסוע בעולם, היה נדיב וחילק גם לאחרים. חברים או לא חברים.
השנים הרעות
אין מה לחזור ולספר את מה שכולם יודעים בעל פה. מה קרה לדודו? אולי יצא מדעתו, איבד חלק משפיות דעתו והפך מן הרגע שנדחה ממקומו בצמרת לנוקם ונוטר, אלים, מלא מרירות ושנאה. ראיתי לא מעט אנשים שפוטרו מעבודתם בגילאי חמישים או ששים שחייהם השתנו לבלי הכר, הפכו ממורמרים, מושפלים, מפוחדים ואבדו את כבודם העצמי וביטחונם העצמי שעמלו עליהם כל חייהם. נכון, לא כולם שלחו "שכירי-חרב" להכות ולפגוע בשונאיהם. דודו כן.
עקבנו אחרי הסיפור, צקצקנו בלשוננו על דודו האלים, החצוף, חצי-רוצח, אגואיסט, נבל, בן זונה, למי הוא חושב את עצמו וכו. ראינו אותו בבית המשפט כשמשון שנקצצו מחלפותיו, כאחרון הפושעים.
כל המדיה לא חדלה לטחון ולחפור בפרשה, מנאצת את הפושע, מתארת את כל הספקולציות של עונשו הצפוי של דודו, על חייו העתידים בכלא לשנים ארוכות, על ילדיו ובני משפחתו, על אחיו שגילה מסירות אמיתי של אח כלפי אח בצרה וכו. ריכלנו בלי סוף וראינו כל תמונה שהצליחו לצלם צלמים רשמיים או פאפארצי, מסביב לביתו, נשותיו לשעבר, ילדיו, קורבנותיו וכו. בינתיים בעודנו מצקצקים ומדסקסים החליט לו דודו על גובה העונש. דילג על בית המשפט, על פסק הדין וגזר הדין. תלה את עצמו בדרך לא דרך בחדר השירותים של בית המעצר.
התאבדותו של דודו טופז הייתה לדעתי נקיטת עמדה של המתאבד שקבע את עונשו על חטאיו (הוא גם התנצל ללא סוף בבית המשפט). זה שדודו לא ישב 25 שנה בכלא אלא נטל את חייו במו ידיו הוא בעיני הצהרה של "שילמתי את חובי לחברה". האיש כבר מת, כולם ניאצו את שמו, חבריו ה"טובים" לא הופיעו להלוויה ולא ל"שבעה". הבון טון היה להזדהות עם נפגעי דודו ולהפגין את התיעוב לאיש המצליח לשעבר.
רבותי, אני מזכירה שוב. האיש כבר מת במו ידיו. מי שנפגע ממנו זכותו לשנוא אותו עד תום כל הדורות, אבל מי שאהב אותו 30 שנה של הצלחה, מי שהיו חברים שלו מילדות, או מנעוריו או מכול השנים בהם היה חבר טוב, שחקן מצליח ואיש נדיב, זכותו לזכור את השנים האלה בחייו, להמשיך לנצור את שמו ולזכור בצער את הפשעים שביצע בסוף ימיו. כדאי לזכור שהתאבד גם מבושה וצער ובטח גם משברון לב.
קצת חמלה רבותי. מספיק להיות נוקמים ונוטרים בדודו טופז שמנסה, כבר שנה ללא הצלחה, לנוח בשלום על משכבו.
