לאחרונה דווח על עִסקת טיעון המתבשלת בין הפרקליטות לבין הסנגוריה של ענת קם, על-מנת לבטל סעיפי אישום חמורים בכתב התביעה [ראה ידיעה בנושא מצד שמאל].
למי יש אינטרס בעסקה שכזו? מי עומד מאחורי היוזמה לגמד את פרופיל הפרשה ולהעלים את חומרתה הביטחונית? התשובה ברורה.
ענת קם שייכת לפעילי השמאל הקיצוני האנרכיסטי הפועל בשם האליבי השִקרי של "השלום", הפוגע באינטרסים הלאומיים והביטחוניים. גם לתקשורת יש אינטרס שלא לפגוע במקורות המידע של המדליפים, על-רקע התסבוכת שבה היה מעורב העיתונאי אורי בלאו מעיתון הארץ, שברח ללונדון ועדיין לא שב, על-פי עצת היועץ המשפטי של העיתון. אין זה מפתיע שעד כה לא הוצא נגדו צו הבאה. אין זה מפתיע שמועצת העיתונות ושאר כל הצדקנים רודפי המוסר, הצדק, האמת ושלטון החוק נעלמו והשתתקו בפרשת ענת קם ואורי בלאו.
כל אזרח ופטריוט, רציונלי ונורמטיבי, מזהה בודאות שענת קם (וגם אורי בלאו) מעורבת בפרשה ביטחונית חמורה, על-רקע מניע אידיאולוגי מסוכן ומוּפקר: "חיילת אידיאולוגית" שמתנגדת לכיבוש, לנתניהו ולברק, שלדעתה אחראים ל"
פשעי מלחמה", גנבה מצה"ל ארכיון שלם של מאות מסמכים צבאיים מבצעיים, סודיים ומסווגים, ומסרה אותם לשימושו של העיתונאי אורי בלאו, שפרסם חלק מהם בעיתון הארץ ואחר-כך ברח ללונדון ועדיין לא שב.
ימים מעטים לפני תחילתו של מבצע "
עופרת יצוקה", עיתון 'הארץ' עמד לפרסם מסמך מבצעי סודי של צה"ל (מהמסמכים שענת קם גנבה והעבירה לאורי בלאו) שהיה עלול לסכן את החיילים. הדבר נמנע בזכותה של הצנזורית הראשית תא"ל סימה ועקנין, ובזכות 'הארץ' שנענה לצנזורית. מדובר במסמכים שכללו פקודות מבצעיות סודיות של המטכ"ל ופיקוד מרכז. היערכות במצבי חירום. סדרי כוחות. תרחישי מלחמה ותורות מלחמה.
שום סניגוריה משפטית ופוליטית מפותלת לא תוכל להפוך עבירות ביטחוניות פליליות, ל"שליחות מצפונית" בשם ולמען "השלום". גם המרגלים שנתפסו והורשעו בזמנו, כמו מרקוס קליינברג, אורי אדיב, אהרון כהן ומרדכי ואנונו, טענו להגנתם שהם פעלו אך ורק ממניעים אידיאולוגיים מצפוניים למען השלום. ענת קם עצמה נתנה את התשובה למניע האמיתי שגרם לה לעשות את המעשה.
ענת קם:
- "היה חשוב לי להביא לידיעת הציבור את מדיניות צה"ל בשטחים. כשצרבתי את החומרים, חשבתי שבמבחן ההיסטוריה האנשים שהתריעו על פשעי המלחמה, סולחים להם. המחשבה שאם וכאשר יחקרו את שפעי המלחמה שביצע ומבצע צה"ל בשטחים, יהיו ברשותי עדויות שאוכן להציגן".
העובדה שאביה של ענת קם, ניסה בכל דרך, לנסות לעָצֵב בתקשורת דעת קהל אוהדת לבתו (מוסף 'סופשבוע' במעריב), הנערה התמימה והמבולבלת שהסתבכה בפרשה ביטחונית חמורה - מובנת ואנושית. ואולם לא מובנת ולא מתקבלת הסניגוריה המגויסת של מספר משפטנים ועיתונאים מ"מחנה השמאל" שהתגייסו למסע תקשורתי ומשפטי למען ענת קם והעיתונאי אורי בלאו, כדי שימשיכו ב"שליחותם" העיתונאית "למען השלום" ולמען חשיפת "פשעי המלחמה של צה"ל".
לדעתם של משפטנים ועיתונאים אלה, ל"שליחות" העיתונאית יש עדיפות על פני שיקולי "בטחון המדינה". הם טוענים שסיווג מסמך צבאי כ"סודי" אינו הופך אותו לסודי לדעתם. הם דוגלים בעיקרון האומר: "מסמך משוחרר (שהושג בגנבה או בהדלפה) לא יוחזר". בעיניהם, אלה שמסגירים סודות ביטחוניים סודיים של המדינה הם "לוחמי צדק, שלום ואמת".
ישראל נתונה בסכנה מתמדת מצד אויביה. יש לה סודות שאסור לחשוף אותם. מי שחושף אותם הוא עבריין הראוי לעונש ולא לכפרה, הבנה והקלה.
מידע סודי זה כוח. אינפורמציה מסווגת זו עוצמה. מי שמפקיר אותה לידיעת אויבינו, על-ידי פרסום הדברים בעיתונינו, מפקיר את בטחוננו. מי שנעזר באליבי המופקר, בסיסמה "זכות הציבור לדעת" על "פשעי המלחמה", כביכול, של צה"ל, מוביל את המדינה עד לאיבוד לדעת.
במדינה המטורפת והאומללה שלנו מסתבר שהכל אפשרי. משפטנים ועיתונאים מנסים להפוך את היוצרות. להלל ולסנגר על עבריינים ביטחוניים ולהוקיע ולהכתים את הפטריוטים שומרי החוק והאינטרסים הביטחוניים. דרוש זעזוע מבריא של החולי הזה המצוי בקרב קבוצה "אידיאולוגית" שמאלנית מאוד מסוימת.
