שובר את שיאי החוצפה

הקלישאה אומרת שכתר, אם יונח על ראשו של חמור, לא יהפוך אותו למלך. אולמרט היה בטוח שהקלישאה הזאת לא תופסת על כלבים. כמי ששימש אחד מכלבי השמירה של שרון, ונשך כל מי שנתפס בעיניו כמאיים על מעמדו של הרודן, מצא עצמו באופן פתאומי נכנס לנעליים המזוהמות של אדונו. אין חולק על העובדה שהאיש הגיע לראשות הממשלה במקרה. אלמלא ניחן בחוצפה אינסופית, היה אומר לעצמו שהתפקיד גדול עליו. לא יכול להיות שמי שנכשל כראש עיר, יצליח כראש ממשלה. על זה צריך להוסיף שהיה חייב להיות קשוב ל"גניחות" של השלדים בארון שלו. אלא שהוא היה בטוח שהשלדים יתעוררו רק אחרי שנראה במימוש חזון העצמות של הנביא יחזקאל. עד אז, כך סבר, הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. בספרי ההיסטוריה הוא יירשם כאחד מראשי הממשלה הגרועים ביותר בתולדות המדינה. ולמרות הכישלון הקולוסאלי, יש לו את החוצפה לסגור חשבונות עם מי שנתפס בעיניו כזרז לסיום הקדנציה שלו. זה התחיל עם מבקר המדינה, גורמי החוק, ועדת וינוגרד, ועכשיו פוליטיקאים שפעם היה זקוק להם, עכשיו לא. בידיעות אחרונות של ערב כיפור (17.9.10) פורסם פרק ב' מספרו האוטוביוגרפי של אולמרט. מטרת הספר שקופה: שכתוב ההיסטוריה. כדי לצאת בסדר, אין לו בושה לספר חצאי אמת, שקרים, לעגל פינות, ואפילו ללכלך על יריבים. בדרך כלל זה מותר, יש שיגידו מומלץ (עוזר למכירות), אבל העיתוי שבחר מעורר פליאה: בימים שהגיליוטינה מאיימת על החופש שלו, הוא משליך רפש לכל עבר. על שר הביטחון אהוד ברק הוא כתב הרבה דברים. אין לי עניין לפרט, גם מפני שמוזר לי "להתמקם" בטריבונה הדלילה של אוהדי ברק, וגם משום שברק יודע להשיב מלחמה. ובכל זאת, הקביעה לפיה ברק התברר כשר ביטחון "הססן", צרמה בעיקר משום שנכתבה על-ידי מי שוועדת וינוגרד קבעה שהיה פזיז. המטרה השנייה של אולמרט הייתה דיכטר. "אבי הצטיין בתפקידו כראש שירות הביטחון", כתב אולמרט, "אבל כשר, חבר כנסת ואיש ציבור הופתעתי לא אחת מהצהרות הבלתי צפויות ולא מאוזנות דווקא ממי שהיה מצופה ממנו לנהוג באיפוק ובאחריות". ומה הן ההצהרות חסרות האחריות והבלתי מאוזנות. את זה אולמרט לא מציין - לא במקרה. למי ששכח: דיכטר השמיע שתי הצהרות העונות להגדרה של אולמרט. הראשונה אחרי הפריימריז: קדימה מפלגה מושחתת; והשנייה, היא ששרפה לאולמרט את הפיוזים: אין זה ראוי שעבריין מין מורשע יחזור לממשלה מיד כתום העונש. המטרה השלישית הייתה דן מרידור. גם כאן, כמו בסיפור עם דיכטר, אולמרט מגלה "חצי אמת". לפני הבחירות ב-2006, מרידור פרגן לו בפומבי בתמורה לתפקיד. במבחן הזמן, הפרגון של מרידור התברר כפתטי - וזה בלשון המעטה. אולמרט מביע צער על שקרס מול הלחץ של החברים להשאיר את מרידור בחוץ. "רציתי מאוד לשלב את מרידור ברשימת קדימה", כתב אולמרט, "ואמרתי לו כי אעשה כל מאמץ כדי שזה יקרה. נתקלתי בהתנגדות עזה... ראשונת המתנגדות הייתה ציפי לבני... אך היא לא הייתה לבד"... והוא מוסיף: "צר לי מאוד על הקרע עם דן. לזכותו אומר כי בסמוך מאוד לבחירות 2006 הופיע בטלוויזיה ודיבר בשבחי". קראתי, והלכתי לארכיון.