כדי שלא תהיה אי הבנה בהבנת הנקרא, מערכת המשפט והשופטים עושים כמיטב יכולתם והבנתם, כדי להגיע לאמת, כדי להעניק לנאשמים וסנגוריהם אפשרויות להוכיח את טענותיהם וצדקת גרסתם של שולחיהם.
המסקנה המתבקשת - עלינו הציבור לתת אמון במערכת המשפט, שהיא אבן יסוד בשלטון החוק. זה לא אומר שלא צריך להעביר ביקורת בצורה מכובדת. זה לא אומר שאסור לנו להצביע על טעויות ספקות "ולאקונות", שעולות מתוך פסקי הדין. זה לא אומר שבתי המשפט לא טועים - לכן קיימת מערכת ערעור, שבא ניתן לתקן ולנסות להעמיד הדברים על דיוקם וצדקתם.
לכן קיימת פרוצדורה של משפט חוזר, אם מתגלות עובדות חדשות, ראיות חדשות שלא היו בהישג יד בבית משפט קמא ואפילו מערכת חנינות כדי להמתיק עונשים חריגים.
הציבור מצפה ובצדק שהמשטרה והפרקליטות יעשו מלאכתם נאמנה, יחקרו ויאספו ראיות אובייקטיביות על האירוע, המקרה, כדי לתת בידי הפרקליטות תמונה עדכנית ואמיתית של המקרה, לקראת ההחלטה המשפטית.
הפרקליטות - על-פי הדין והציפייה מהציבור והן ממערכת המשפט - שתהיה מסננת אחרונה לפני הגשת כתבי אישום ותילחם להרשעה, אך גם תהיה פתוחה וערנית למקרה של ספקות, של עיוותי דין, עדויות שקר, בידוי ראיות, עדי מדינה פרובלמטיים ו"קומבינות" למיניהן.
המסקנה: אין לנו ארץ אחרת ומערכת משפט אחרת.
האם יש הרשעות לא מבוססות דיין?
לצערי הרב יש - ולאחרונה יותר מדי. אין ברצוני להביא דוגמאות לרוב מארצות העולם או ארה"ב, שלאחרונה זיכו יותר מ-600 אנשים שהורשעו על-ידי בתי משפט בעבירות שונות, כולל חמורות של מאסר עולם ואפילו עונש מוות.
גם בארצנו הקטנטונת יש מקרים המצביעים על הרשעות שגויות מבחינה משפטית כדוגמת פרשת ברנס (רצח רחל הלר ז"ל), פרשת סולימאן אל עוביד (רצח הנערה חנית קיקוס ז"ל), פרשת יוסף זוהר (הואשם ברצח אביו), פרשת רצח החייל אולג שייחט ז"ל (החשודים נעצרו על רצח ושוחררו לאחר זמן קצר).
וכן מקרים נוספים, דוגמת פרשת מע"צ שהורשעו, זוכו לאחר שנים וזכו בפיצויים וכן מקרים פחות דרמטיים ותקשורתיים.
יצויין - ברנס הורשע ברצח, ישב בכלא שנים רבות ורק לאחר שחרורו זכה במשפט חוזר ואף בפיצויים משמעותיים. האזרח יוסף זוהר - זוכה מאשמת רצח אביו כעבור 5 שנים. סולימאן אל עוביד - שמסרב לקבל חנינה, לאחר גלגולים משפטיים רבים ולאחר שהשופטת העליונה גב' מרים בן פורת (שהייתה גם מבקרת המדינה) בדקה התיק, המליצה על חנינה ורמזה על אפשרות של משפט חוזר.
כלומר: דוגמאות יש ויש, ביקורת נוקבת על עבודת המשטרה אפשר למצוא, ביקורת על בתי משפט יש וכך גם על הפרקליטות - אך אסור להיסחף, אסור לשלול את כל המערכת שמחזיקה ומגינה על שלטון החוק ועל המשטר הדמוקרטי.
פרשת רצח זדורוב
המקרה הטרגי של רצח ילדה צעירה ותמימה בדמי עלומיה, תאיר רדה ז"ל בקצרין, משך תשומת לב תקשורתית רבה ביותר. התקשורת ליוותה את החקירה והמשפט משך שנים עד לסיומו הדרמטי בימים אלה ממש. לבית המשפט הייתה ביקורת על התנהלות התקשורת ובמידה רבה בצדק.
שלושה שופטים מחוזיים הרשיעו את זדורוב פה אחד ברצח - שפירושו עונש מאסר עולם חובה. פסק הדין משתרע על 456 עמודים ולפי השופטים, הם הפכו כל אבן ובחנו כל ראייה רלוונטית כדי להגיע לתוצאה של הרשעה ברצח.
האם זדורוב הוא הרוצח - מעבר לכל ספק סביר. השופטים חושבים שכן - והביעו עמדתם בפסק הדין המרשיע והגדול.
מאידך, יש משפטנים, עיתונאים, חוקרים פרטיים, אנשי מז"פ ומומחי זירת רצח הטוענים שיש הרבה "נקודות שחורות", חורים בפאזל הראיות שלא מסתדרים עם היותו של זדורוב הרוצח הבלעדי, אם בכלל, או שהיה אדם נוסף בזירה הקשור לרצח.
טביעת נעל על אסלת בית השימוש ועל הקיר, טביעת נעל על הג'ינס של הנרצחת, אינם בוודאות של זדורוב - אם כן של מי הן? הרבה דם היה בזירה - אין ד.נ.א. של זדורוב בזירה.
השחזור של הרצח על-ידי זדורוב לא מתאים לממצאים על הגופה ולא לסימנים על הגופה בכמה פרמטרים - אז מי עשה זאת?
מצד שני - זדורוב הודה במעשה בשלוש הזדמנויות. זדורוב ידע על פרטים מוכמנים בחקירה, שרק המבצע יכול היה לדעת, או להיות נוכח במקום.
שלושה שופטים מחוזיים, מנוסים, ניהלו משפט משך 4 שנים, כתבו 456 עמודים, יש לתת להם קרדיט שחתרו להגיע לחקר האמת. ועדיין נשאלת השאלה האם זדורוב הוא באמת הרוצח של הילדה מקצרין? הסנגוריה בטוחה שלא ושנעשה לו עוול. הפרקליטות והמשטרה - בטוחים שהרשעה במקומה.
חלק מהעיתונאים שליווי את התיק משך שנים סוחב אותם ספקות וכך גם חלק מהמשפטנים שבחנו את הפרשה. התלבטות נובעת מכך שיש אפשרות תיאורטית שהיא גם מעשית לפעמים שהנאשם הוא אכן הרוצח אך מבחינה משפטית התיק מטיל ספקות ומשאיר טעם רע בפה, שמא נעשתה טעות גורלית.
אז מה יהיה בהמשך?
בית המשפט העליון - הוא שיכריע כנראה במחלוקת.
להערכתי - המקרה של זדורוב יכנס לפסיקה למסגרת של הרשעה ברצח, שיש עמה שובל של ספקות שאולי לא הספיקו לזיכוי "מחמת הספק" - אך טורדות ומטרידות את הסנגוריה ומשפטנים רבים.
התיק נמשך משך 4 שנים - הערעור בוודאי ייקח כשנתיים נוספות ולכך יוסיפו אולי בקשות למשפט חוזר, כך שלפי הערכתי אנו נשמע נקרא ונחכה עם התוצאה הסופית כ-5 שנים נוספות לאמור: 10 שנים בקירוב, הזמן שהמקרים הקודמים שהזכרתי ורבים אחרים, נתמשכו עד הגיעם לתחנה המשפטית האחרונה.
בית המשפט העליון מעביר ביקורת על הרשעות ובתי משפט קמא:
(ראה לעניין זה המאמר ב"כלכליסט" מיום 15.9.10).
1978 - השופט העליון חיים כהן ז"ל בביקורת קשה על המשטרה. פסק דין - אבו מידג'ם.
1985 - השופט פרופ'
אהרן ברק: "אני מאמין כי זרועות החקירה בישראל פועלות עפ"י דין ואין בהן שיטה מכוונת של הטעיית בית המשפט". פסק דין - טובול.
2002 - השופטת העליונה:
דליה דורנר: "השקרים והפגמים שנחשפו במשפטו של ברנס - אינם בבחינת מעידה או שקר נקודתי של עד זה או אחר". פסק דין - ברנס.
2010 - השופטת המחוזית
דליה גנות: "מתן אינפורמציה שקרית ע"י משטרת ישראל לבית המשפט היווה בתיק זה סטנדרט התנהגות קבוע". פסק דין - שוובר.
2010 - השופט המחוזי
דוד רוזן: "הצהרות המדינה (הפרקליטות) לבית המפשט המחוזי ולבית המשפט העליון היו שקריות... התנהלות המדינה גובלת בהתנהגות שערורייתית... התנהגות הפוגעת באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות". פסק דין - הדסק הרוסי - המתייחס להלבנת כספים.
לכל אלה ניתן להוסיף את פרשת הסתרת חומר רלוונטי חיוני מהסנגוריה בפרשת "האונס" בעין גדי. מבקר המדינה המעביר ביקורת על פרקליטות ת"א בתיק השר
חיים רמון בעניין האזנות הסתר.
כל הפרשיות הנ"ל, מובילות למסקנה שאין לקבל בעיניים עצומות הצהרות והמלצות והכרעות של גופי אכיפת החוק. תמיד, כדאי לבדוק, לבקר, לחתור לגילוי האמת, גם שהמצב נראה לכאורה אבוד.
לעניין זה ראה גם את מאמריי באתר זה:
1. משפטו של יוסף ז.
2. זכאי בלבוש אשם.
3. "חזקת החפות" - מחוץ לסל התרופות.
4. משפט חוזר - איך ומתי.
5. אשם מעל כל ספק סביר - האמנם.
