שוויון חוקתי לעומת שוויון מנהלי
|
|
יש להבחין, כאמור, בין שוויון חוקתי לבין שוויון מנהלי.
בעוד ש שוויון חוקתי נועד להגן על קבוצות מופלות באופן היסטורי, אשר בעבר הוצאו אל "מחוץ לשער החוק" – קרי אל מחוץ לתחולת ערכי היסוד של השיטה והגנת זכויות האדם", ואשר במסגרתו – אם ישנו קריטריון מפלה אשר מכללא מונע מקבוצה מופלית היסטורית, להשיג נגישות למשאב, הרי שהקריטריון פסול וביהמ"ש לא ינקוט בריסון שיפוט ביחס אליו. לעומת זאת שוויון מנהלי פירושו – כי אנשים אשר מקיימים קריטריונים זהים יזכו לשוויון מצד הרשות המנהלית, תוך שאם הקריטריון מפלה – בית המשפט לא יתערב בו ( אריאל בנדור "שוויון ושיקול דעת שלטוני – על שוויון חוקתי ושוויון מנהלי" ספר שמגר – מאמרים א 287 (2003)).
החובה המנהלית לנהוג בשוויון רחבה מההגנה על הזכות החוקתית לשוויון, במובן זה שהיא כוללת מצבים בהם ההפליה אינה פוגעת בזכות החוקתית לשוויון, אינה נובעת מטעמים פסולים והיא אף אקראית או מקרית .
כך, אקט מינהלי שיש לו השפעה על הפעילות הכלכלית-עסקית ועל התחרות בין עוסקים שונים, יכול להיחשב כבלתי שוויוני, למרות שאינו מעלה כל שאלה בעלת היבט חוקתי. הנטייה של בית המשפט להתערב בהחלטה המנהלית במסגרת הפעלת ביקורת שיפוטית, נגזרת מעוצמת הפגיעה בשוויון, שאין דין פגיעה קלה או לא מהותית כדין פגיעה קשה, וככל שהאינטרס או הזכות הנפגעים הם חשובים יותר כך תגבר נטיית בית המשפט להתערב בהחלטה המנהלית ( בג"צ 7691/95 שגיא נ' ממשלת ישראל, פ"ד נב(5) 577, 612-611 (1998)).
בעוד ששויון חוקתי מחלחל אל המשפט הפרטי וזאת מכוח דוקטרינת זכויות האדם במשפט הפרטי - הרי ששויון מנהלי אינו מחלחל אל המשפט הפרטי דרך דוקטרינה זו.
|
בעניין בג"צ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון פ"ד מט (4) 94 (1995) נפסק כי מקום בו עסקינן בהפרת שוויון חוקתי, הנטל על מפר הזכות להוכיח כי לא הפלה. עם זאת, גם כאשר באפליה קבוצתית עסקינן מבחינים בין אפליה בשל נתונים מולדים, לבין אפליה בשל נתונים נרכשים, כאשר הראשונה נתפסת בחומרה רבה יותר. עיקרון ה"שווה אבל נפרד" אשר מכוחו מתבצעת סגרגציה, נשלל בארה"ב (בפסק הדין המפורסם בעניין בראון נ' מועצת החינוך), וגם בישראל (בפסק הדין בעניין עימנואל).
השוויון החוקתי עוסק – כאמור – בזכותם של פרטים הנמנים עם קבוצות מופלות באופן מסורתי – כגון נשים, מיעוטים אתניים, הומוסקסואלים ולסביות, בעלי מוגבלויות וכו'- לשוויון. עם התפתחותה של החברה, והפיכתה לפתוחה וסובלנית יותר לזכויות אדם, מכירה שיטת המשפט שלנו בקטיגוריות חדשות של קבוצות הנתונות לאפליה, כדוגמת - מבוגרים - תיקונים מאוחרים ל חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1998 קבעו איסורים על הפליה מחמת נטיה מינית או גיל - איסורים אשר לא היו קיימים בעבר.
|
דוגמאות לשוויון חוקתי בפסיקה
|
|
להלן דוגמאות לציוני דרך בפסיקה בתחום איסור אפליה של מגזרים המופלים באופן מסורתי (יצוין כי אלו הן דוגמאות בודדות בלבד שכן לא ניתן להקיף את כל הפסיקה העניפה בתחום הזכות לשוויון ברשומה קצרה):
שוויון לנשים
ב בג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל פ"ד מח (5) 501 נקבע כי על השר למנות נשים לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות, במסגרת חובת ה אפליה המתקנת שכן האפליה יוצרת מעגל שוטה בו הקבוצה המופלית (נשים במקרה זה) מאמצת כלפי עצמה את הסטראוטיפים כלפיה. ב בג"צ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון פ"ד מט (4) 94 (1995) הוכרה זכותה של אישה להבחן לקורס טייס, ונפסק כי אין נפקא מינה שיש להקצות משאבים ותקציבים לצורך שילובן של נשים בקורס טייס שכן 'זכויות אדם עולות כסף'.
ב בג"צ 104/87 ד"ר נעמי נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749 (1991) נפסק כי אילוץ אישה לפרוש בגיל 60 בעוד גבר פורש בגיל 65 מהווה אפליה כלפי נשים, שכן, נשים נכנסות לשוק העבודה בגיל מאוחר יותר – בשל הצורך לגדל את הילדים – ועל כן – אילוצן לפרוש מוקדם, בנוסף, מייצר מצב בו הן אינן צוברות די זכויות לפנסיה, ומעסיקים חוששים לקדמן שכן ממילא 'אין להן שנים רבות בשוק העבודה'.
שוויון להומוסקסואלים ולסביות
ב בג"צ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' יונתן דנילוביץ, פ"ד מח(5) 749 (1994) נפסק כי דייל הומוסקסואל באל-על זכאי לקבל כרטיס טיסה עבור בן זוגו ממש כפי שכל דייל באל על מקבל כרטיס טיסה בעבור בת-זוגו, וכי אין מדובר ב שוני רלוונטי. ב עע"ם 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים (ניתן: 14.09.10) הורה השופט יצחק עמית לעירית ירושלים לתקצב את 'הבית הפתוח' של קהילת ההומוסקסואלים והלסביות בעיר, בקובעו כי הקריטריונים שיצרה עירית ירושלים לתקצוב ארגוני חברה ותרבות, הינם קריטריונים מפלים אשר נתפרו באופן שיכשיל מראש את סיכוייהם של ארגונים של הקהילה הגאה לקבל תקציב.
בשנת 2005 ניתן פסק הדין ב ע"א 10280/01 ירוס-חקק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(5) 64 (2005), בגדרו נקבע, בדעת רוב, כי זוגיות חד-מינית לא שוללת כשירות מבן זוג לאמץ את ילדי בן זוגו.
איסור אפליה מחמת גיל
ב דנג"ץ 4191/97 - רקנט אפרים נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק-על 2000(4), 587 אסר בית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, על חברת אל-על, לקרקע דיילים שהגיעו לגיל 60, שכן "מסלול הדיילות אינו תצוגת יופי" וכי מדובר באפליה אסורה על בסיס גיל.
שוויון לבעלי מוגבלויות
ב בג"צ 7081/93 - שחר בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות", תק-על 96(1), 818 הורה השופט ברק (כתוארו אז) למועצה המקומית "מכבים רעות" להתאים שורה של מתקנים ציבוריים לנכותו של שחר בוצ'ר, אז ילד בן 13 ובשנים האחרונות – יו"ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, וקבע כי התאמה זו אינה "חסד" שעושה הרשות לנכה, אלא זכות שלו, וכי "בעייתו של הנכה הינה בעייתה של החברה כולה".
ב ת"א (ת"א) 15/97 שמסיאן נ' מסעדת גני רוזמרי (לא פורסם) נפסקו פיצויים לאישה על כיסא גלגלים, אשר בעל מסעדה סירב להכינסה למקום בכדי "לא לדכא את הלקוחות".
שוויון למגזר הערבי
ב (בג"צ 6698/95 עאדל קעדאן ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1), 258 נפסק כי אסור למדינה – גם באמצעות הסוכנות היהודית – להפלות ערבים ברכישת קרקעות – נכון, אמנם, - נפסק – כי המדינה רשאית להפלות לא-יהודים בכניסה למדינה, אך 'בתוך הבית פנימה' אין להפלות.
ב ת"א (י-ם) 11258/93 נעאמנה נ' קיבוץ קליה (לא פורסם) נפסקו פיצויים למשפחה ערבית אשר כניסתה לבריכה של קיבוץ קליה סורבה, בשל היותם ערבים, וזאת יום לאחר פיגוע, כדי "לא לקומם עליהם את ההמון", כביכול.
|
על-פי תורת השוויון האריסטוטלי – יש להעניק יחס שווה לשווים, ויחס שונה לשונים. עם זאת, יחס שונה לשונים יוענק אך ורק כאשר השוני הינו שוני רלוונטי. אך ורק אם השוני ימצא רלוונטי – האבחנה תהפוך מותרת, והאפליה לא תהא אסורה.
מקרה טיפוסי של הבחנה לא-רלוונטית הוא קבלת החלטה המבוססת על הבחנה קבוצתית פסולה.
אך קיימים מצבים שבהם ההבחנה עשויה להיות לא רלוונטית אף כשאינה מבוססת על הבחנה קבוצתית פסולה ומנגד, הבחנה עשויה להיות רלוונטית אף כשהיא מתייחסת למאפיין קבוצתי שנחשב בדרך כלל כפסול ( מיכל טמיר "הזכות לשוויון של הומוסקסואלים ולסביות" הפרקליט מה 94, 97, 113 (2000)).
אך גם כשעוברים את משוכת הרלוונטיות וקובעים כי הבחנה מסוימת היא רלוונטית, עשויה להתגלע מחלוקת אם המשקל שניתן לה הוא סביר.
|
שוויון מהותי - קבוצת השוויון
|
|
השוויון המהותי משקף ערכים של צדק והגינות, והבדיקה אם ההבחנה שמבצעת רשות שלטונית מקיימת את השוויון המהותי, נערכת בשני שלבים: בשלב הראשון מתוחמת קבוצת השוויון, ובשלב השני בוחנים אם הרשות נוהגת באופן שוויוני בתוך קבוצת השוויון ( בג"צ 3792/95 תאטרון ארצי לנוער נ' שרת המדע והאמנויות, פ"ד נא(4) 259 (1997)).
במסגרת השלב הראשון מוגדרת קבוצת ההתייחסות הרלוונטית, זו "קבוצת השוויון", וגבולות הקבוצה הם גם גבולות השוויון.
לעיתים זיהוי הקבוצה הוא קל ואף קבוע בחוק ולעיתים יש קושי לזהות את הקבוצה. תיחום והגדרת גבולות קבוצת השוויון נעשית בשים לב לתכלית הנורמה, מהות העניין, ערכי היסוד של שיטת המשפט והנסיבות המיוחדות של המקרה, ועל יסוד כל אלה, ניתן לזהות אם החלטת הרשות המנהלית מבוססת על שיקול ענייני או שיקול זר ( בג"צ 6051/95 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 289, 346-347 (1997)). בשלב השני, יש לבחון אם בתוך גדרי קבוצת השוויון נוהגת הרשות המנהלית בשוויון או בהתייחסות מפלה כלפי פרטים השייכים לאותה קבוצת שוויון.
בחיתוך "גס" ניתן לומר כי השלב הראשון, שעניינו בזיהוי גבולות קבוצת השוויון ותיחומם, נבדק באספקלריה של שוויון חוקתי ובחינה אם מדובר בשיוך קבוצתי "חשוד" של הפליה ב"גרעין הקשה" של גזע, דת, מוצא אתני, מין, נטייה מינית ועוד. ואילו השלב השני, במסגרתו בוחן בית המשפט האם בגדר קבוצת השוויון נוהגת הרשות בשוויון, נבחן באספקלריה של שוויון מינהלי.
|
שוויון כנגזרת מהזכות לכבוד
|
|
החובה לחלק תמיכות בשוויון וללא הפליה נגזרת אפוא מעיקרון השוויון והפגיעה בשוויון נתפסת בנסיבות מסוימות גם כפגיעה בזכות חוקתית. בפסיקה נקבע כי הזכות ל כבוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כוללת בחובה את הזכות לשוויון ככל שזכות זו קשורה לכבוד האדם בקשר ענייני הדוק, דהיינו, יש לבחון את מהות הפגיעה בשוויון ואת מידת נגיעתה למושג כבוד האדם ( בג"צ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת ([פורסם בנבו], 11.5.2006); בג"צ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך ([פורסם בנבו], 6.8.2009)).
ישנן שלוש גישות בהתייחס לסוגייה, האם הזכות לשוויון נגזרת מכוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: על-פי הגישה הראשונה – הזכות לשוויון נגזרת מן הזכות לכבוד, על-פי הגישה השניה – אך ורק מקום בו האפליה מלווה בפגיעה בכבוד, הזכות לשוויון נגזרת מן הזכות לכבוד, ועל-פי הגישה השלישית – הזכות לשוויון אינה נגזרת מן הזכות לכבוד, ולמעשה, אינה זכות חוקתית. עם זאת, יש לציין כי הגם שהזכות לשוויון אינה זכות 'מנויה', הרי שזכות זו היא מיסודותיו של כל משטר דמוקרטי.
|
עילת ההפליה אינה מתייחסת אך למצבים שבהם הייתה כוונה מצד הרשות המנהלית לפגוע בעיקרון השוויון. החלטה של רשות מנהלית שתוצאותיה מפלות בפועל, עשויה להיפסל אף אם הרשות המנהלית לא פעלה מתוך כוונה להפלות ואף אם ההפליה נעשתה באופן לא מודע. כך אמר הנשיא ברק בעניין ועדת המעקב:
- "הפליה אסורה עשויה להתקיים גם בהעדר כוונה או מניע של אפליה מצד יוצרי הנורמה המפלה. לעניין ההפליה, די בתוצאה המפלה. כאשר מימוש הנורמה שיצרה הרשות – שיכול והתגבשה ללא כוונת הפליה – גורר תוצאה שהיא בלתי שוויונית ומפלה, עשויה הנורמה להיפסל בשל ההפליה שדבקה בה. הפליה אינה נקבעת אך על-פי מחשבתו וכוונתו של יוצר הנורמה המפלה. היא נקבעת גם על-פי האפקט שיש לה הלכה למעשה [...] המבחן לקיומה של אפליה הוא מבחן אובייקטיבי המתמקד בתוצאה של מימוש הנורמה העומדת לביקורת. הוא אינו מוגבל למחשבתו הסובייקטיבית של יוצר הנורמה. השאלה אינה אם קיימת כוונה להפלות קבוצה זו או אחרת. השאלה הינה מהי התוצאה הסופית הנוצרת במציאות החברתית".
ברוח דומה קבע ברק ב בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 (1994) כי:
- הפליה עשויה להיות "נסתרת" ו"שיטתית", במובן זה, שאין היא מופיעה "על פני" הנורמה, אלא נובעת מ"האפקט" של הנורמה. כך הוא המצב על-פי המשפט העברי. האפקט, הלכה למעשה, של אי התחשבות בחיים המשותפים כבסיס ליצירת שיתוף בנכסים הינו כי רוב רובם של הנכסים, אשר נרכשו בתקופת הנישואין, ישויכו לגבר ולא לאישה. המציאות החברתית-כלכלית בישראל הינה, כי "יחסי החוץ" מתבצעים לרוב בידי הגבר ולא בידי האשה. זו אחראית על "יחסי הפנים". גישה "נויטרלית" לחיים המשותפים, משמעותה הפליה למעשה כלפי האשה. לרוב היא אינה מנהלת משא-ומתן עם צד שלישי לרכישת הנכסים; אלה לרוב אינם נרשמים על שמה. התוצאה היא אפוא, כי הבעל הופך להיות בעל הנכסים. רק התחשבות בחיים המשותפים כמעניקה קניין משותף עשויה לאזן את התוצאה, ולהביא לשיוויון בין הצדדים. רק כך ניתן יהא ליתן ביטוי לפועלה של האשה בביתה פנימה ולאחריות הרובצת עליה לגידול הילדים וחינוכם. רק בדרך זו ניתן יהיה להגשים את התפישה, כי "עשיית האשה בבית ופעילות הבעל בעסקיו הן כשתי זרועות הפועלות יחדיו, החובקות את גזעו האיתן של קן המשפחה על כל מרכיביו ומשתלבות זו בזו".
קל יותר להוכיח קיומה של הפליה בתוצאות מאשר להוכיח קיומה של הפליה ביחס, או הפליה מתוך מניע פסול. עם זאת, לא כל תוצאה בלתי שוויונית מלמדת בהכרח על הפליה. יש לבחון בכל מקרה ומקרה, לפי נסיבות העניין ולפי הנורמה הנתונה לביקורת, אם אכן התוצאה מלמדת כי לנורמה אפקט מפלה במציאות החברתית. השאלה אם נורמה מנהלית שתוצאותיה פוגעות לכאורה בזכויות או באינטרסים של קבוצות מסוימות באוכלוסיה, אכן מהווה נורמה מפלה, אינה פשוטה כל עיקר.
ב בג"צ 240/98 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד נב(5) 167, 178 (1998), נדונה עתירה שתקפה את התקצוב הנמוך של שירותי הדת הניתנים לציבור הערבי על בסיס השוואת חלקו בתקציב (כ-2%) לחלקו באוכלוסיה (כ-20%). העתירה אומנם נדחתה בשל היותה כללית, אך בית המשפט ציין כי הפלייתו של המיעוט הערבי בנסיבות העניין נלמדת מהפער בחלוקת התקציב הנדון בבחינת "הדבר מדבר בעדו". מכאן, שכאשר מגזר מסוים באוכלוסיה לא מתוקצב כלל או לא מתוקצב על-פי שיעורו היחסי באוכלוסיה, הדבר עשוי להעיד על-פי מבחן התוצאה על הפליה. עם זאת, סטייה קלה מהשיעור היחסי אין פירושה בהכרח הפליה גם על-פי מבחן התוצאה.
|
יש קשר הדוק בין אמת המידה של שוויון בתוצאה לבין השימוש בכלי של תיקון אקטיבי של נחיתות קיימת או השימוש בכלי של העדפה מתקנת, בכך שהרשות המנהלית תצטרך ליתן יותר למי שסבל מנחיתות בעבר.
יש המתנגדים בחריפות לכלי של העדפה מתקנת, ורואים בו הפליה במהופך (reverse discrimination). גישה זו שוללת כל הבחנה, בין לרעה ובין לטובה, בין הרוב לבין המיעוט בבחינת "עיוורון לצבע".
על-פי גישה זו, המדינה מחויבת לשמור על נייטרליות, להימנע מלתמוך או מלדכא קבוצה זו או אחרת. ואילו על-פי הגישה התומכת בהעדפה מתקנת, נדרשת "מודעות צבעים" ולא "עיוורון צבעים", ככל שמודעות זו באה להיטיב עם אוכלוסיה מסוימת.
העדפה מתקנת היא פרקטיקה המכוונת להגשמת שוויון מהותי וההצדקות לקיומה מבוססות על מספר טיעונים מרכזיים: טיעון הצדק המתקן, המכוון לתיקון עוולות שנעשו כלפי קבוצות מסוימות; טיעון הצדק החלוקתי, המבקש לחזק קבוצות מסוימות שהופלו; טיעון הפלורליזם, המכוון ליצירת חברה מגוונת באמצעות החדרת השקפות שונות.
המחוקק הישראלי נתן דעתו לצורך בהעדפה מתקנת בהוראות דין שונות כמו חובת מינוי נשים ובני מיעוטים כדירקטורים בחברות ממשלתיות (לאימוץ של מדיניות של העדפה מתקנת בפסיקה, ראו לדוגמה: בג"צ 528/88 אביטן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד מג(4) 297, 299 (1989)). כך לדוגמה, מכוח סעיף 1ב(2) ל חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1998 "אין רואים כפגיעה בשוויון או כהפליה אסורה הוראה או פעולה, שנועדה לתקן הפליה קודמת או קיימת של נשים, או הוראה או פעולה, שנועדה לקדם את שוויונן".
הפסיקה הכירה בכך שלעיתים, "כשנקודת המוצא ההתחלתית של האחר נחותה משל רעהו, יש צורך להעניק לו יותר כדי להביא את השניים לידי שוויון..." ( בג"צ 4906/98 עמותת 'עם חופשי' לחופש דת מצפון, חינוך ותרבות נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נד(2) 505, 516 (2000)).
על-רקע זה, יש הגורסים כי במצבים מיוחדים, מקום בו לאוכלוסיה שלמה אין נגישות להזדמנויות או למשאבים, יכול בית המשפט לאכוף על הרשות לנקוט במדיניות של העדפה מתקנת. ברוח זו נפסק ב בג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל פ"ד מח (5) 501 כי:
- תכלית ס' 18א' לתקן עיוות חברתי. דא עקא, שמתן הזדמנות שווה עשוי להשיג תוצאה שוויונית רק כאשר האוכלוסיות המתמודדות עושות כן מעמדת מוצא שהיא פחות או יותר שווה; שכן רק בתנאים של שוויון התחלתי הינן בעלות סיכויים שווים להשיגה. ההעדפה המתקנת באה לאזן פער זה. . ..האפליה הקיימת ושרירה כיום אינה מיוסדת על אידיאולוגיה מוצהרת, אלא בהרגלים חברתיים אשר נשתרשו והניזונים מקיומה של מעין הסכמה כללית לא-מודעת-הרווחת, כמובן, גם בקרב הנשים עצמן - וההופכת את ההפליה למציאות חברתית נמשכת: אך היעדרה של כוונה מפלה אינה משנה לעניין זה: האפליה קיימת: זאת ועוד: להפלייתן של נשים במגזרי התעסוקה והפעילות המשקית נודעת השפעה מצטברת על דימוין השלילי, כמעמד שהוא כביכול נחות, גם בתחומים אחרים. האפליה למעשה מזינה את עצמה.
|
היבט נוסף של עיקרון השוויון, הוא עיקרון הצדק החלוקתי שעניינו בחלוקה שוויונית של משאבים חברתיים, בפרספקטיבה קבוצתית. בפסיקה נקבע כי הרשות המנהלית חייבת להביא בחשבון את עיקרון הצדק החלוקתי במסגרת שיקוליה, כערך כבד משקל ( בג"צ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי בישראל נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25, 66-64 (2002). בפסק דין אחר, גם הוא של עמותת שיח חדש ( בג"צ 3939/99 קיבוץ שדה נחום נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(6), 25) – נפסק כי לא יתכן כי מגזר קטן מאד במדינה, המהווה 2% ממנה (בני הקיבוצים והמושבניקים) יקבל נתח כה ניכר ממשאביה.
נפסק כי למנהל מקרקעי ישראל סמכות תכנונית אשר נועדה לשמור על האינטרסים של הציבור, כגון שמירה על שטחים פתוחים, רזרבות קרקעיות כמו גם קיום עיקרון השוויון, וכי בנסיבות אלו החלטות המנהל חורגות מסבירות, שכן בנסיבות היות הקרקע המשאב החיוני ביותר של מדינת ישראל, יש לנהוג משנה זהירות בהקצאתה.
נפסק כי מתן קרקע למגזר מסוים ( גם ע"י החכרה) מונע את אותה קרקע ממגזר אחר ונוגד את חובת המנהל לנהוג בשוויון. עצם העובדה שהמתיישבים במגזר החקלאי תרמו רבות למדינת ישראל אין די בה כדי להצדיק מתן טובת הנאה להם. על רשויות המנהל לשקול גם שיקולי צדק חלוקתי. השיקולים הראויים צריכים לכלול הן התייחסות ראויה לטענות החלקאים מזה והמגזרים האחרים מזה, והן לטענות החלוקה הראויה בתוך המגזר החלקאי עצמו. שינוי יעוד הקרקע למגורים יוצר אפליה בין מי שחוכר קרקע חקלאית במרכז לבין מי שחוכר קרקע חקלאית בצפון/דרום. ההחלטה הזו הופכת את המגזר החקלאי לספקולנטים של קרקעות. זוהי החלטה אשר מקפחת את המגזר העירוני שאינו זוכה להטבות מסוג 'בן ממשיך'. זהו אתנן נדלנ"י למגזר מסוים, וזאת ללא מכרז.
ב עע"ם 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים (ניתן: 14.09.10) נפסק כי כאשר הרשות מקצה משאבים, עליה להתוות תבחינים שוויוניים לחלוקת משאבים.
|
|