לפני כעשור פנה
אריאל שרון, אז נץ אידיאולוגי ידוע, לראש הממשלה הצעיר דאז
בנימין נתניהו שהתנדנד אז בין מחויבותו לשלמות הארץ לבין רצונו לנהל משא-ומתן עם ערפאת, ושאל אותו: "למי אני צריך להאמין, לידך הימנית או לידך השמאלית?". שרון עבר מאז אותה שאלה מהפך בגישתו לשלמות הארץ ונסוג מחבל עזה עד למילימטר האחרון, אבל השאלה הזאת נותרה מאז תלויה באוויר והיא רלוונטית כיום יותר מתמיד. האם אפשר להאמין לנבחרים מהמחנה הלאומי שרוממות שלמות הארץ בפיהם, אבל בהגיעם לשלטון מבצעים הלכה למעשה את מדיניות השמאל הקיצוני ומחסלים את חזון שלמות הארץ? מעבר לפגיעה בהתיישבות, שהיא חמורה בפני עצמה, זוהי תופעה אשר שמה ללעג את רצון הבוחר ועלולה לפגוע בסופו של דבר באמון הציבור בשיטה השלטונית הדמוקרטית.
אמנזיה מוזרה תוקפת את מנהיגי הימין בישראל מרגע שהם זוכים בשלטון. למרות שהם נבחרים פעם אחר פעם על-ידי רוב מכריע בעם ליישם מצע לאומי ברור שהם מציגים ערב הבחירות, הם מבכרים לאמץ תחתיו את אידיאולוגיית השמאל הקיצוני. אידיאולוגיה אשר קוראת למסירה סיטונית של חלקי מולדת לערבים ולהחזרה המונית של פליטים לתוככי ישראל. התחיל בכך מנחם בגין, מנהיג הליכוד, אשר הכיר בקמפ דייוויד בפיקציה המכונה "עם פלשתיני" ובזכויותיו הלאומיות. דבר שאפילו
גולדה מאיר, מנהיגת שמאל, לא חלמה לעשות. בגין, כזכור, גם החזיר את כל סיני עד לגרגר החול האחרון, למרות שבכל המצעים של תנועתו נשללה האפשרות למסור את חצי האי סיני כולו או מקצתו למצרים. אחריו, היה זה
יצחק שמיר, ממנהיגי לח"י ומשוללי הסכמי השלום עם מצרים, אשר נסע לוועידת מדריד, שלדעת רבים התניעה את תהליך אוסלו. תהליך אשר סופו היה כידוע רהביליטציה של ערפאת וכנופיית הטרור שלו והשתלטותו על שטחים נרחבים ביהודה ובשומרון. אחריו המשיך אריאל שרון, ממקימי הליכוד ו"מחשק" ידוע של ראשי ממשלות מהימין שנחשדו על ידו בנטיות שמאליות, במסורת הביזארית של מסירת חלקי ארץ ישראל למחבלים כאשר החריב את גוש קטיף ומסר אותו למחבלי חמאס. לצערנו, גם בנימין נתניהו תקע מסמר נוסף בארון המתים של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל המערבית, כאשר הכיר בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים והסכים להקפאה של ההתיישבות ביהודה ובשומרון. למעשה, נתן בכך נתניהו גושפנקה של המחנה הלאומי לרעיון המדינה הפלשתינית.
משנת ארגוני הטרור - זהה
יטענו התומכים בתופעה זו כי מדובר בשינוי דעה בריא בתגובה לשינוי במצב הגיאופוליטי באזורנו. שינוי אשר מתחייבת ממנו נטישה של הנחות יסוד, שהרי, כפי שמשה דיין אמר בזמנו: "רק חמור אינו משנה את דעתו". אבל עיון מדוקדק במשנה של ארגוני הטרור של ערביי ארץ ישראל, איננו מגלה כל שינוי במטרה או ביעד הסופי שלהם: הן אמנת החמאס והן אמנת הפת"ח אינן מציגות שום שינוי יסודי, לא מבחינת יחסם למדינה היהודית. מבחינת הפלשתינים - ועדות נוספת ניתנה בוועידת הפת"ח האחרונה שקראה לחזור למאבק מזוין ב”אויב" הציוני - היעד הסופי נותר כפי שהוגדר עם ייסוד הפת"ח ב-1964; קרי - חיסול המדינה היהודית והקמת מדינה ערבית-פלשתינית מהירדן ועד הים. בכך גם החמאס אינו שונה מהפת"ח. גם אצלו לא אותרה כל התמתנות או נכונות לפשרה. ההפך הוא הנכון, כל דובריו חוזרים בדבקות ומצהירים על רצונם בהשמדת ישראל. גם אם לעת עתה הם מוכנים לתת "ברוחב לבם" הודנה (שביתת נשק - מערבית) מפוקפקת וקצרת-ימים בתמורה להיענות ישראלית לכל תביעותיהם.
נובע מכך, שלא הפלשתינים השתנו אלא המנהיגים הישראלים המכתירים עצמם כמנהיגי המחנה הלאומי. הם, בניגוד לפלשתינים אשר לא זזו ולו מילימטר אחד מתביעותיהם לנסיגה מלאה לגבולות 67', להקמת בירה ערבית בירושלים ולהשבת כל הפליטים לבתיהם המקוריים, ויתרו על חזון ארץ ישראל השלמה. כנראה שבסתר ליבם הם מכינים, כפי שאמר מנהיג ימין אחר לשעבר,
אהוד אולמרט, את העם לנסיגה במזרח ירושלים ולאחריה לקבלת כל שאר התביעות הפלשתיניות.
פגיעה חמורה באמון ובדמוקרטיה
האמנזיה הזאת אינה עניין של מה בכך. ההתנהגות הזאת סודקת את המבנה הדמוקרטי בישראל. כאשר מנהיגי הימין מוותרים על עקרונות יסוד באידיאולוגיה של המחנה הלאומי, ומאמצים את גישות השמאל הרדיקלי שכוחו האלקטוראלי זניח למדי ומתבטא במספר זעום של מנדטים - הם מפגינים זלזול בבוחר. חמור מזאת, אם פעם אחר פעם, מיד לאחר שנבחרו מנהיגי הימין על-ידי מרבית העם, האומר באופן ברור פעם אחר פעם כי רצונו במנהיגות לאומית אשר תשמור על ארץ ישראל - הם משדרים מסר שלילי לבוחר כי דעתו אינה חשובה כלל וכי ההחלטות האמיתיות מתקבלות כנראה על-ידי גורמים שלא זכו לאמונו בבחירות דמוקרטיות. זאת פגיעה קשה במערכת הדמוקרטית בישראל. ולראיה - ממערכת בחירות אחת לשנייה, פחות ופחות אנשים מצביעים בפועל. הרי מה הטעם להצביע למפלגה אשר איננה מקיימת את התחייבויותיה לבוחר אלא מאמצת את מצעו של היריב שלא זכה לאמון הבוחר? מה הטעם להצביע לתנועה אשר מצהירה כי תשמור על ההתיישבות בישראל, ובפועל מחריבה אותה?
האם הדמוקרטיה הישראלית היא כפי שאומר הגשש - ”כאילו"? אומרים ככה ועושים אחרת. אני סבור כי אם מנהיגים במחנה הלאומי אינם מאמינים בעתיד ההתיישבות בארץ ישראל, וסבורים שיש לעקור את היהודים ולמסור את ירושלים לריבונות פלשתינית - יתכבדו נא ויגידו זאת טרם הבחירות. אם באמת סבורים הם כי אין תוחלת למדינה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל, וכי מצעו של השמאל הרדיקלי הוא זה הנכון - ייטב לכולנו אם לא ישקרו לבוחריהם התמימים במצע שאינם מאמינים בו ואשר הם מתכוונים לסגת ממנו מיד לאחר קבלת המנדט מהבוחר. מעבר למחלוקות בין ימין לשמאל על עתיד ההתיישבות, יש כאן התנהגות חמורה וחסרת אחריות אשר עלולה להמאיס את המשחק הפוליטי הדמוקרטי על הציבור הרחב ובכך לפגוע קשות בדמוקרטיה בישראל.
