בפרפראזה על המשפט "תגיד לי מיהו חברך אומר לך מי אתה" אפשר לומר ל
אהוד ברק "תגיד לי מיהו סנגורך ואומר לך מי אתה". למען הדיוק נציין רק, כי במקרה של ברק מדובר בסנגור אחד בלבד, והכוונה היא ל
ויצמן שירי, מנכ"ל מפלגת העבודה. וכשברק יו"ר מפלגת העבודה ושירי הוא מנכ"לה, אז מה הפלא שהמפלגה הזו מתכווצת כמו סוודר צמר שכיבסו אותו במים לוהטים של 100 מעלות.
מאז שב לחיים הפוליטיים, והתיישב על כיסא שר הביטחון, לא חולף יום שבו לא מותקף מיודענו אהוד ברק. וכל ההתקפות עליו נרכשו על ידו ביושר, כמובן. וסנגורים שיגוננו עליו אין. למעט, כמובן, ויצמן שירי, שמונה על ידו למנכ"ל המפלגה, וזאת בניגוד לתקנון, לחוק ולכל נורמה מוסרית. נו, אז איזה ציפיות יש כבר מברק.
ויצמן שירי, כמה מוזר, הפך בחודשים האחרונים, לאור מעמדו כסנגור היחיד של ברק, להרבה יותר מפורסם מאי פעם. אפילו יותר מהתקופה שבה כיהן כח"כ וכסגן שר הביטחון, שחוץ מלצעוק לא עשה הרבה בתפקידו, וחוץ מלחזור על המנטרה השחוקה "כשאני צועק סימן שאני צודק" לא הטביע את חותמו.
כדי לדעת את מי בדיוק מינה ברק למנכ"ל מפלגתו, ומאוחר יותר, באופן לא פורמאלי, גם לסנגורו, בעיקר בתקשורת, יש לחזור אחורה לפחות עשרים ומש שנים, לתקופה שבה ויצמן שירי היה עסקן קטן ומתלהם שהפעיל לפרנסתו עסק להתקנת דודי שמש.
ויצמן שירי, שכיהן כסגן שר הביטחון, נולד בב"ש לפני 54 שנים. בגיל 18 הוא התגייס לצה"ל, ולמיטב זיכרוני שירת כאפסנאי בבסיס קרוב ליד הבית. כעבור שנה בלבד הוא כבר הפך לאזרח. הגרסאות על סיבת שחרורו טרם-עת חלוקות. עם שחרורו מצה"ל הוא קפץ לביצה הפוליטית המקומית, ולמרבה ההפתעה הוא הצטרף דווקא לתנועת הליכוד, שהייתה אז אופוזיציה בעיריית באר שבע, ואף היה תקופת-מה פעיל בסניף המקומי. הצטרפותו לליכוד, כאמור לעיל, הייתה בגדר הפתעה, כי ב"ש נשלטה אז ע"י ראש העיר המיתולוגי, אליהו נאווי, ואנ"ש שלומו שכונו "המאפייה העירקית". שירי, למי שאינו יודע, הוא ממוצא עירקי. כמו נאווי וכמו פואד.
כשבע שנים לפני המהפך הפוליטי בב"ש, הקים שר הדתות דאז, אהרון אבוחצירא, את תנועת תמ"י - תנועת מסורת ישראל. אבוחצירא חיפש אז מזכ"ל בעל שם ומצא אותו בדמות תא"ל ב(מיל.), פואד בן-אליעזר, שזה לא מכבר סיים את תפקידו כמתאם הפעולות בשטחים. מיד לאחר כנס הייסוד של תמ"י, הסתער המזכ"ל פואד על המדינה כשהוא מחפש נואשות "אנשי שטח" שיעשו בשבילו את העבודה השחורה - והוא מצא הרבה כאלה. בב"ש היה זה ויצמן שירי, צעיר באמצע שנות העשרים לחייו, שמצא עם פואד שפה משותפת ואף הפך לבן טיפוחיו.
תמ"י, כזכור, לא החזיקה מעמד הרבה זמן. במקביל פרש ויצמן אחר, עזר המנוח, משורות הליכוד והקים את תנועת "יחד". ברשימת יחד שובץ, בין היתר, גם פואד בן-אליעזר, שמשך איתו ליחד את ויצמן שירי. ובבחירות של 1984, שבעקבותיהם הוקמה ממשלת ליכוד לאומי שבעטייה פרשה מפ"מ מהמערך דאז, מצאו עצמם עזר ויצמן, פואד בן-אליעזר ושלמה עמר כמדומני, חלק ממפלגת העבודה ומהשלטון המשותף של פרס את שמיר.
דרכם של פואד ושירי לא נפרדה במשך שנים רבות. אדרבה, כאשר פואד הפך לשר שיכון בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, הפך ויצמן שירי לקבלן בניין עם סיווג גבוה. והקריטריונים? אלו מעולם לא נבדקו ביסודיות. שנים רבות אחר כך מונה פואד לשר הביטחון, ולאחר שסגנו דאז
אפרים סנה נפרד מהכיסא התיישב עליו ויצמן שירי. אולם עם עזיבתה של מפלגת העבודה את ממשלת שרון, החליט גם שירי להיפרד מפטרונו פואד. כנראה לתמיד, ולחבור לאהוד ברק. לתמיד? ימים יגידו.
ויצמן שירי הוא בסך הכול פוליטיקאי ציני, שכל מהלכיו והחלטותיו בשנים האחרונות נגועים בזיגזג מוגזם. הוא ילך רק עם מי שטוב לו, וילך רק איפה שטוב לו. בעבר זה היה עם פואד, עכשיו זה עם ברק. לאחרונה, בספרו העתידי, חשף
אהוד אולמרט את תשוקתו של אהוד ברק להצטרף לקדימה, "אפילו במקום העשרים". ברק, כמובן, מכחיש. הוא עושה זאת לרוב באמצעות "סנגורו" ויצמן שירי. אבל אף אחד לא מאמין להכחשות של השניים. גם לא "חבריהם" למפלגה או "חבריו" של ברק לממשלה. הם, פשוט, יודעים את האמת. והאמת פשוטה מאוד: מי שמינה למפלגתו מנכ"ל שמחר עשוי להתפתות ולקבל עליו תפקיד בכיר ב"מרצ" או להבדיל ב"ישראל ביתנו", לא מן הנמנע שעשה הכול כדי להיבחר לכנסת גם מטעם קדימה, ולא מן הנמנע שלא הצביע למפלגת העבודה בבחירות שעמיר פרץ עמד בראשה. ועל זה נאמר הלך הזרזיר אצל העורב...