הזכות לכבוד והזכות לשם טוב
|
|
ב עא 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989) נפסק כי:
- כבוד האדם, ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים כי "לשון הרע הורגת" וכי כל המלבין את פני חברו ברבים "כאילו שופך דמים", ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפנים". אין להתפלא, איפוא, כי תפיסתנו הינה כי "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז,א). נאמר במקורותינו כי "לא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד" (רמבם, הלכות דעות, פרק ז' ). גם בתרבות המודרנית הכללית, אשר אנו חלק ממנה, תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי.
הזכות לשם טוב מעוגנת ב חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 ובכך מבטאת את ההגנה על כבוד האדם הפרושה על פני החקיקה הראשית, בדברי חקיקה שונים ומגוונים.
המחברים גנאים, קרמניצר ושנור מדגישים כי עבירת לשון הרע נועדה להגן על ערך כבוד האדם, אך לא על תחושתו האישית אלא על כבודו בעיני הבריות (עמ' 188-186).
|
הזכות לכבוד והזכות לשלמות הגוף
|
|
מן הזכות ל כבוד נגזרת הזכות לשלמות הגוף. ב בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 294 (1980) נאסר ביצוע חוקן באסירים בניגוד לרצונם, וזאת מפאת כבודם: "ביצוע חוקן בעציר ללא הסכמתו ושלא מטעמים רפואיים, פוגע בשלמותו הגופנית, מחלל את צנעתו, ופוגע בכבודו כאדם". ב עפ 10994/08 מדינת ישראל נ' רון תורג'מן (14.5.09) נפסק כי "דברים אלה, שנאמרו בעניינם של אסירים, יפים אף לעניינם של נחקרים וחשודים בעבירה".
הזכות לכבוד, בהקשה של הזכות לשלמות הגוף, הודגשה בפסיקה בהקשרם של פסקי דין שעסקו בעבירות האינוס. ב ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 347 (1993) נפסק כי "אשה האומרת 'לא' - מבטאת אי הסכמה, ויש לפרש את התיקון הנ"ל לחוק כרצון להשתחרר, לגבי העבירה התדירה והחמורה שבפנינו, מדפוסי מחשבה שנושנו. מי שמבקש להזריק לאחר זריקה החודרת דרך עורו זקוק להסכמה, ודי באמירת 'לא' כדי שהחדירה האמורה תהיה בלתי חוקית. אין הצדקה והגיון בכך, שלצרכי מניעת חדירה לאיבר מינה של אשה תהיה דרושה יותר מאי-הסכמה מילולית". ב ע"פ 6269/99 אברהם כהן נ' מדינת ישראל, נה (2) 496 (2001) נפסק כי "ערך ההגנה על זכותו של אדם לצנעת גופו עומד גם ברקע האיסור הפלילי על ביצוע מעשה מגונה והוא נושא ממד רב-משקל נוכח הפגיעה הכרוכה בו בזכות יסוד של הנפגע להגנה על גופו ועל כבודו". ב ע"פ 115/00 אריק (מוריס) טייב נ` מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289 (2000) נפסק כי:
- פלישה שלא-בהיתר לגופה של אשה, לגופו של אדם, משפילה היא - משפילה ומדכאת. כואבת היא, כואבת-במאוד. פוגעת היא - פגיעה חדה וכואבת. מעליבה היא - והעלבון עמוק וצורב. נרמס האני,
הנפש נחתכת, נפגע החופש, נגרעת האוטונומיה של הרצון, נדרס הכבוד.
|
הזכות לכבוד ולאוטונומיה אישית
|
|
מן הזכות ל כבוד נגזרת גם הזכות לאוטונומיה אישית, אשר במידה רבה זהה בתוכנה ובמהותה גם ל זכות לשלמות הגוף.
ב עא 506/88 יעל שפר נ' מדינת ישראל , מח (1) 087 (1993) נפסק כי "הלכה פסוקה בידינו, מכוח עיקרון החירות האישית של כל הנברא בצלם, כי זכות יסוד היא לאדם שלא ייפגע בגופו על כורחו ושלא בהסכמתו". ב בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 240 (200) נפסק כי "אישפוזו הכפוי של אדם אין בו אך שלילת חירות וחופש - זכות-יסוד שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הכיר בה בסעיף 5 בו; יש בו פגיעה בנימים העדינים ביותר בנפשו ובכבודו של אדם, הרחק אל-מעבר להגבלת החירות כשהיא לעצמה...".
ב הלכת קסטנבאום נפסק כי:
- היסוד הדומינאנטי הוא, לדידי, זה הציבורי, המעצב, בין היתר, כללים בעניין יחסה של חברה מתוקנת לתחושות האישיות-רגשיות של הפרט ולכבודו כאדם, ובלבד שאין במימושם פגיעה מהותית בדין או בזכויותיהם של אחרים. בני האנוש הנמנים עם חברה נתונה נקראים לכבד את התחושות האישיות-רגשיות של הפרט ואת כבודו כאדם, וזאת מתוך סובלנות ומתוך הבנה, כי הדגשים הרגשיים האישיים שונים מאדם לאדם וכי בחברה חופשית אין שאיפה לקולקטיביות של אמונות, דעות או רגשות. חברה חופשית ממעטת בהטלת הגבלות על בחירותיו הרצוניות של הפרט ונוהגת בסבלנות, בסובלנות ואף בניסיון להבין את האחר, וזאת גם כאשר המדובר בהליכה בדרכים שאינן נראות בעיני הרוב כמקובלות או כרצויות. כפי שיש לקבל ולכבד זכותה של חברה לטפח תרבותה, לשונה הלאומית, מסורתה ההיסטורית וערכים כיוצא באלה, כך גם צריכה לשרור נכונות לחיות עם פרט זה או אחר בתוך החברה, הבוחר בדרך שאיננה זהה למגמות ולשאיפות של הרוב שבה.
גם סעיף המטרה ב חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998 מקשר בין הזכות לכבוד לבין האוטונומיה האישית, בציינו כי "חוק זה מטרתו לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים".
|
הזכות לכבוד והזכויות הבלתי מנויות
|
|
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו היווה פשרה פוליטית, ועל כן זכויות יסוד רבות לא נכללו בו, כגון הזכות לשוויון או חופש הביטוי. הגם שמציעי ויוזמי החוק סברו כי במדינת חוק דמוקרטית, מובן מאליו כי בחוקה המטיריאלית (כך נקראים חוקי היסוד - ה'חוקה לעתיד') ייכללו גם זכויות כגון הזכויות לשווין, חופש הביטוי וזכויות סוציאליות; לחצם של החרדים לא איפשר הכללת זכויות אלו ב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אולם הפסיקה מצאה דרך להתגבר על חסרונן של 'זכויות יסוד' מסוימות ב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וקבעה כי זכויות יסוד נוספות, כגון הזכות לשוויון או חופש הביטוי, כמו גם זכויות סוציאליות נגזרות מן הזכות לכבוד.
כך לדוגמה בעניין בג"צ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 132 (1995) הציגה השופטת דורנר שלוש גישות למידת נגזרותה של הזכות לשוויון מערך כבוד האדם: על-פי הגישה הראשונה, ערך השוויון נגזר מערך כבוד האדם בכל מקרה ומקרה, על-פי הגישה השנייה, ערך השוויון נגזר מערך כבוד האדם אך ורק כאשר מדובר בפגיעה בשוויון אשר 'פוצעת את כבוד האדם' ומשפילה, ועל-פי הגישה השלישית – לא ניתן לגזור את ערך השוויון מערך כבוד האדם.
באופן דומה, הפסיקה תופסת את חופש הביטוי כנגזרת של כבוד האדם.
ב בג"צ 366/03 עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי נ` שר האוצר ואח', תק-על 2005(4) 2605 (2006) התמודד בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בשאלה האם הזכות לקיום בכבוד נגזרת מן הזכות לכבוד. נפסק שם כי:
- "...על יסוד גישה זו נשתרשה התפיסה כי כבוד האדם, האסור בפגיעה (סעיף 2 לחוק היסוד) והזכאי להגנה (סעיף 4 לחוק היסוד), אין עניינו אך באיסור הפגיעה בשמו הטוב של האדם (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא [8]) או בשלילת האפשרות לענותו (בג"צ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל [9]). הזכות לכבוד האדם, במובנה המהותי, היא אגד של זכויות ששמירתן נדרשת כדי לקיים את הכבוד. אלה אותן זכויות שבהיעדרן אין ממש בהיות האדם יצור חופשי, באשר ניטל כוחו לפתח את גופו ואת רוחו על-פי רצונו, בתוך החברה שבה הוא חי. זכויות אלה עשויות להיכלל בגדר הזכויות ה"אזרחיות" (או "פוליטיות"), ואף בגדר הזכויות ה"חברתיות" (או "כלכליות"). כך למשל מבין הזכויות האזרחיות ניתן לסבור שהזכות לשוויון נגזרת מן הזכות לכבוד באשר ההפליה שוללת את כבודו של אדם באשר הוא אדם ומעוררת השפלה ונידוי (ראו בג"צ 1113/99 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לענייני דתות [10], בעמ' 187-186; בג"צ 5394/92 הופרט נ' "יד ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה [11], בעמ' 362). בה במידה, במגוון ההיבטים האנושיים שעליהם משתרע כבוד האדם נכלל גם ההיבט ה"חברתי", שעניינו רמת הקיום שלה זכאי האדם. אכן, זכותו של אדם לכבוד היא גם הזכות לכך שיהיו לו תנאי חיים המאפשרים קיום שבו יממש את חירותו כבן אנוש.
עם זאת אין "לקרוא" אל תוך הזכות לכבוד יותר ממה שבכוחה לשאת. לא כל הזכויות כולן נלמדות מפירושו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. עמדתי על כך באחת הפרשות:
"פרשנות חוקתית של הזכות לכבוד חייבת לקבוע את מידותיה החוקתיות. אין לצמצמה אך לעינויים ולהשפלה, שכן בכך נחטיא את התכלית המונחת ביסודה; אין להרחיבה באופן שכל זכות אדם תיכלל בה, שכן בכך נייתר את כל זכויות האדם האחרות הקבועות בחוקי היסוד. פרשנותה הראויה של הזכות לכבוד צריכה לנווט עצמה בין שני הקצוות..." (בג"צ 4128/02 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש-ממשלת ישראל (להלן – פרשת אדם טבע ודין [12]), בעמ' 518).
מכאן התפיסה כי בגזירת זכויות שאינן מנויות במפורש בחוקי היסוד בדבר זכויות אדם, אך נכללות בתוך המושג של כבוד האדם, לא ניתן תמיד לתפוס את מלוא ההיקף שהיה לזכויות ה"נגזרות" אילו עמדו לעצמן כזכויות "בעלות שם" (במינוחיו של ה' סומר "הזכויות הבלתי-מנויות – על היקפה של המהפכה החוקתית" [51]). הסקת הזכויות המשתמעות מכבוד האדם נעשית אפוא מזווית הראייה של כבוד האדם, וכדי ההתאמה למושגיות זו. תפיסה זו קובעת את היקפן של הזכויות המשתמעות. זאת, הן לעניין הזכויות האזרחיות המשתמעות (ראו למשל עמדתה של השופטת דורנר בעניין העיגון החלקי של הזכות לשוויון בכבוד האדם: בג"צ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון [13], בעמ' 133-132), וזאת הן לעניין הזכויות החברתיות המשתמעות. אכן, לזכויות החברתיות אין ביטוי מפורש בחוקי היסוד (פרט לקניין). קיימות בעניין הצעות חקיקה שונות, אך אלה טרם הבשילו (ראו למשל הצעת חוק-יסוד: זכויות חברתיות). במצב זה אין לומר שחוקי היסוד הקיימים מעניקים הגנה מלאה ושלמה לזכויות החברתיות. חוקי היסוד מגנים על הזכות לכבוד, ובגדרה על היבט הקיום החומרי הנדרש לצורך מימוש הזכות לכבוד. בראייה זו זכותו של אדם לכבוד היא גם הזכות לנהוג את חייו הרגילים כבן אנוש בלא שתכריע אותו המצוקה ותביא אותו לכלל מחסור בלתי נסבל. זוהי התפיסה שהזכות לקיום בכבוד היא הזכות כי יובטח לאדם אותו מינימום של אמצעים חומריים שיאפשרו לו להתקיים בחברה שבה הוא חי...ניתן להניח אפוא לענייננו – בלא לקבוע מסמרות בדבר – כי מחובת המדינה על-פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו נגזרת החובה לקיים מערכת שתבטיח "רשת מגן" למעוטי האמצעים בחברה כדי שמצבם החומרי לא יביאם לכלל מחסור קיומי".
|
הזכות לכבוד וזכויות חברתיות
|
|
שורה של פסקי דין הכירו בזכויות חברתיות ככאלו אשר נגזרות מן הזכות ל כבוד. כך לדוגמה בעניין של כבודו של חייב בהוצאה לפועל נפסק כי "כבוד האדם הוא ערך יסוד חוקתי בחברתנו. אין מי שיחלוק על כך שיש לשמור על כבודו של אדם גם אם כשל ושקע בחובות, ואין להותירו ללא קורת גג מעל לראשו" (ע"א 3295/94 יל פרמינגר נ' חוה מור, נ (5) 111).
ב רעא 4905/98 פרופסור יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו, נה (3) 360 (2001) נפסק כי:
- "כבודו של האדם כולל בחובו... הגנה על מינימום הקיום האנושי... אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע..." (ראו גם ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ [17], בעמ' 599; רע"א 5368/01 יהודה נ' עו"ד תשובה, כונס נכסים [18], בעמ' 221; השופטים ריבלין ודורנר בע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז [19], בעמ' 943-942, 953).
לעניין הזכות לשכר מינימום כנגזרת מן הזכות לכבוד נפסק כי ( בגץ 3512/04 מיכל שזיפי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, נט (4) 70 (2004)):
- "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, בא להבטיח קיום אנושי בסיסי לכל אחד מהפרטים בחברה... חוק היסוד כולל את הזכות לכבוד, וזו כוללת את הזכות לקיום אנושי בסיסי, שלא יהיה העובד נתמך סעד. שלילה מאדם אמצעי קיום מינימליים, והכנסה מינימלית בכלל זאת, מחללת את כבודו, כדברי הנביא ישעיה: 'הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם'.
|
הזכות לכבוד והזכות לשם טוב
|
|
ב עא 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989) נפסק כי:
- כבוד האדם, ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים כי "לשון הרע הורגת" וכי כל המלבין את פני חברו ברבים "כאילו שופך דמים", ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפנים". אין להתפלא, איפוא, כי תפיסתנו הינה כי "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז,א). נאמר במקורותינו כי "לא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד" (רמבם, הלכות דעות, פרק ז' ). גם בתרבות המודרנית הכללית, אשר אנו חלק ממנה, תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי.
הזכות לשם טוב מעוגנת ב חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 ובכך מבטאת את ההגנה על כבוד האדם הפרושה על פני החקיקה הראשית, בדברי חקיקה שונים ומגוונים.
המחברים גנאים, קרמניצר ושנור מדגישים כי עבירת לשון הרע נועדה להגן על ערך כבוד האדם, אך לא על תחושתו האישית אלא על כבודו בעיני הבריות (עמ' 188-186).
|
|