אין כניסה לערבים ולגזענים

אני מניח שכולם מכירים את הבדיחה על המסעדה שבה תלה בעל הבית את השלט "אין כניסה ליהודים ולגזענים". ממשלת ישראל הוכיחה השבוע פעם נוספת שבדיחות, בעיקר שחורות, יכולות לרקום עור וגידים ולהפוך למציאות שחורה במדינת ישראל. המציאות, לעתים קרובות, עולה על כל דמיון או הלצה. הצעת החוק לחייב מתאזרחים להצהיר אמונים לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מזכירה יותר מדי את הבדיחה הנ"ל, שהרי המצהיר על נאמנותו לישראל כמדינה יהודית סותר את דבקותו בעיקרון השוויון האזרחי שלו מחויבת הדמוקרטיה, בעוד שהמצהיר על תמיכתו בדמוקרטיה אינו יכול לדגול באותה עת במדינה המחויבת לא לאזרחיה אלא ליישות אמורפית המכונה "העם היהודי". אולם הבדיחה הגרועה הזו הופכת מכוערת שבעתיים, כאשר עומדים על דמיונה המצמרר לחוק אזרחות אחר. בחוק אזרחות הרייך ("חוקי נירנברג") מיום 15.9.1935, סעיף (2).1, נאמר כך: "אזרח הרייך הוא רק אותו נתין המדינה בעל דם גרמני או בעל דם קרוב לו, המוכיח על ידי התנהגותו שהוא נכון וראוי לשרת בנאמנות את העם הגרמני והרייך". במה דומה החוק הנפשע ההוא להצעת החוק הנוכחית, ובמה, יש לציין, הוא שונה? נתחיל בדמיון. ראשית - כפי שהבהיר במאמר ב"הארץ" (27.12.1996) הסוציולוג המנוח פרופ' ברוך קימרלינג, למי שעוד ניסה להתחמק או להתחכם - בדומה לחוקי נירנברג, גם חוק השבות וחוק האזרחות בישראל מגדירים למעשה את הזהות היהודית ואת המשתייך אליה על-פי מוצאו ("דמו") של האדם: אם אמו של אדם נחשבת יהודייה, כך ייחשבו גם בנה או בתה, ואם לא, אזי גם בנה או בתה לא ייחשבו כיהודים. במובן זה, בין הגדרת "יהודי" בישראל של היום לבין הגדרת "גרמני" או "ארי" בחוק אזרחות הרייך - הדמיון רב להחריד. שנית, הן בחוק הרייך והן בהצעת החוק בישראל נדרש אדם להוכיח את נאמנותו לעם השולט במדינה, ולמדינה עצמה, כתנאי לקבלת אזרחות. כך, שלישית, הופך היחיד לעבד העם והמדינה, כאשר המדינה והעם (כאילו היה ישות אורגנית חיה) הופכים לערכים ולמטרות בפני עצמם. כל זה הוא ניגוד גמור לדמוקרטיה המודרנית והליברלית, הרואה את היחיד כערך ואת המדינה כאמצעי בשירות האדם, כלי האמון על שמירת זכויותיו של הפרט ועל הגנתו. לכאורה טמון ההבדל הגדול והמהותי בין שני החוקים ביחס לאלו שכבר מחזיקים באזרחות: בעוד שחוק הרייך מחייב שלילת אזרחות לאלו ש"דמם" אינו "טהור" ומאלו שאינם "נאמנים" לעם ולמדינה, הרי שהצעת חוק הנאמנות הישראלית פונה לכאורה רק לאלו המתעתדים להתאזרח. זהו הבדל גדול ומהותי, אך, כאמור, רק לכאורה. מדוע? ראשית, הצעת החוק המקורית, כפי שהועלתה על-ידי "ישראל ביתנו", אכן דרשה הצהרת נאמנות גם מאלו המחזיקים כבר באזרחות ישראלית, כל עוד אינם שייכים ל"דם הנכון", דהיינו, אינם יהודים במוצאם - בעיקר ערבים. כרגע נדחה נוסח זה של ההצעה. אך נקל לראות כי בעתיד הקרוב, כפי שמעידים דבריהם המפורשים של השרים אליהו ישי ואביגדור ליברמן מיום 10.10.10, ישוב נוסח זה ויכבוש את מצעד האיוולת הגזעני במחוזנו ההזוי. שנית, אין שום ספק שהדינאמיקה שתיווצר בעקבות אישורה של הצעת החוק המדוברת, תוביל חיש קל לסתימת פיותיהם של כל מבקריה של המדינה או של הממשלה. שהרי, יאמרו חכמי העיר, אם מתאזרחים נדרשים לנאמנות, קל וחומר שאלו שכבר חיים כאן יחויבו בכך. וכך נמשיך להתדרדר במדרון הרודנות הלאומנית והגזענית, והמוזות ה"דמוקרטיות" וה"ליברליות" מבית מדרשם של הפרופסורים רות גביזון, אמנון רובינשטיין, שלמה אבינרי ושותפיהם - תשמורנה על שתיקתן, או אולי אף תמחאנה כפיהן בגאווה פטריוטית מצוחצחת סיסמאות.