קווי המתאר בין "פרשת קם" לבין פרשת "הרפז-גלנט" דומים מאוד, אם מתעמקים היטב: בשתי הפרשות, שני אנשים שונים, בלתי מורשים לגשת למאגר המידע הסודי ביותר ביחידותיהם, בכל זאת עושים זאת ללא שום הפרעה מיוחדת. עם הוצאת המידע הרב מרשות הצבא, שני האנשים עושים בו שימוש לצרכיהם הפרטיים, גם אם אחד יטען לזכות הציבור לדעת והשני יבקש לעשות בו מניפולציה פוליטית. המשמעות היא, בשני המקרים, שהמערכות האמונות על שמירת הסודות הכמוסים ביותר של ישראל בתחום הביטחוני נרדמו בשמירה, נכשלו כישלון חרוץ ועוד יש להם עזות מצח להאשים אחרים.
ללא כל ספק, "פרשת הרפז-גלנט" חמורה שבעתיים מ"פרשת קם", זאת משום שכאן המדובר בכשל שבו מעורבים גורמים בכירים מאוד בתוך מערכות הביטחון. לא ייתכן ש
בועז הרפז יכול היה לעשות את המיוחס לו ללא סיוע משמעותי ביותר של דרגים בכירים מאוד בצבא או במערכת הביטחון. בדיוק זאת מבקשים הגורמים השונים להעלים מהעין הציבורית: איך אדם מן השורה, כן-כן, מן השורה, מעוטר ככל שיהיה, אך עדיין אזרח מן השורה, יכול להיכנס בשערי משרד הביטחון, ביחידות המודיעין הרגישות ביותר, להוציא מידע שישמש אותו לעסקיו, הכלכליים או הפוליטיים, לעשות שימוש במחשבים ניידים שמקורם עדיין נעלם, להוציא את העובדה שהדיסק הקשיח הוחלף באחת מן היחידות הללו, וכל העולם מתנהל כאילו שום דבר לא קרה? הרי, ההיסק הלוגי הוא שאם הרפז לא היה טועה טעות פטאלית וכותב את אותו מכתב מזויף, סביר להניח שהוא היה עדיין אורח מאוד רצוי וקבוע ביחידות המודיעין ובמשרד הביטחון. אין מנוס ממסקנה הגיונית אחת: הרפז לא היה לבד, לא פעל על דעת עצמו אלא היו בידיו האישורים המתאימים מטעם הגורמים הבכירים ביותר במערכת הביטחון והצבא. מדהימה היא העובדה שהרפז נזרק ממערכת מערך המודיעין בו הוא שירת משום ליקויים חמורים שהתגלו בעבודתו. אז איך איש כזה מורשה להיכנס לקודש הקודשים? מוזר מאוד!
במאמר מצוין של
עמוס הראל בעיתון הארץ ("גלגולו של מסמך - תיבת הפנדורה של בועז הרפז", 29.10.10), נאמר כך: "חלק מטריד נוגע להתנהלות הרפז עצמו, הן בשירות קבע והן לאחר שהורחק ב-2004 משירות פעיל ביוזמת ראש אמ"ן אז, האלוף אהרן זאבי-פרקש. גם בפרשת הרפז הראשונה, שהביאה לפרישתו, עלו טענות להחזקת מידע מסווג והפצת מסמכים אנונימיים. באחרונה נגבו עדויות בדבר חשדות מאותה תקופה, הנוגעים לשימוש לא מפוקח במשאבי אמ"ן, ובהם כלי רכב ואישורי לימודים. חשד חמור במיוחד קשור למחשבים שהיו ברשות הרפז: מסמכים מסווגים שנשמרו בהם וניסיון לכאורה להעלים מהם ראיות, תוך כדי החקירה, שנעשה בסיוע אנשי יחידת מודיעין סודית שאמורה להיות בלתי חדירה לאזרחים". זו שערוריה שאין כדוגמתה. חובה על שלטונות האכיפה לחקור היבט זה עד תומו.
ענת קם, לפי הפרסומים בתקשורת, גנבה את המסמכים הרבים בקלות שלא תתואר, היינו על-ידי התחברות למחשב בלשכת האלוף, הכנסת דיסק נשלף, העתקה ללא כל קושי של כל המסמכים, יציאה מהבסיס ומסירת ה"אוצר" לעיתונאי אורי בלאו. בועז הרפז נכנס, בתור אזרח, למקומות שלאזרח אסור היה להיכנס, וכל המערכת כולה שירתה אותו, למרות שהכל ידעו מיהו האיש. לא ייאמן!
פרסום מסמכי הפנטגון המסווגים באתר האינטרנט "ויקיליקס" על-ידי ברדלי מנינג בן ה-22, חוקר במודיעין האמריקני, עורר גל תגובות, גינויים ותמיכה. לפי המיוחס לחייל הצעיר, הוא עשה זאת לשם שמים, כמו ענת קם. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, הרי שברדלי מנינג יבלה את שארית חייו בכלא, כי אצל האמריקנים אין רחמנות.
מעניין יהיה לראות איך תסתיים "פרשת הרפז-גלנט" אצלנו ומי היו שותפיו הנאמנים למעשים החמורים המיוחסים לו.
