בתחילת המאה הקודמת, כששליט רוסיה - הצאר ניקולאי - התגלה ככישלון כלפי פנים וכלפי חוץ, מצאו יועציו דרך להסיט את זעם נתיניו לכיוון בטוח - "הכה ביהודים והצל את רוסיה". כך חוברו והופצו "הפרוטוקולים של זקני ציון" וניתן עידוד ממשלתי לפוגרומים על יהודים. וזה עבד לא רע: ההמונים לא נהרו אחרי המהפכנים הקומוניסטים, ואלה חיכו שנים ארוכות - עד ששלטון דמוקרטי שהדיח את הצאר איפשר להם לנצל את חולשתו כדי להשתלט על המדינה. עשרים שנה לאחר מכן הצליח היטלר להשתית את שלטונו על עמי אירופה באותה שיטה - קניית נאמנותם לכובש הגרמני על-ידי מתן חופש להתעלל ולהרוג ביהודים, תוך שימוש, בין היתר, באותם "הפרוטוקולים של זקני ציון". משפטי נירנברג לפושעי השואה, שנערכו עם סיום המלחמה, יצרו לתקופה של דור את ההכרה שאנטישמיות היא דבר מביש, ומי שנגוע בה - מוטב שלא יחשוף אותה, וביטויי השנאה ליהודים עברו למסלול של "ביקורת המדיניות של ממשלת ישראל".
דור נוסף עבר ושיטת הצאר ניקולאי קמה לתחייה מעבר לאוקיינוס. ג'ימי קרטר, הנשיא הכושל של ארה"ב, שהפקיר מול עיני כל העולם את בעלי בריתו באירן לטרף האיסלאם הפנאטי, היה צריך להפגין "גבורה" בנושא כלשהו אחר, וערך הצגה בקמפ-דייוויד, בה הוכיח כיצד הוא מכניע את מנחם בגין ה"עיקש" - לקבל את כל דרישותיו של אנואר סאדאת. בסופו של דבר, זה לא עזר לו להיבחר מחדש, אך איפשר לו להביע את שנאתו לישראל בגלוי. הוא מוחה נגד כינויו כ"אנטישמי" והוא צודק: הגיע הזמן לקרוא לתופעה זו בטרמינולוגיה בת-זמננו -
גזענות אנטי-יהודית. עד היום לא הצלחתי לשכנע את דוברי ישראל לאמץ כינוי זה במלחמת התעמולה שהחליפה את המלחמות הקודמות שלא הצליחו נגדנו - זו של הצבאות הסדירים וזו של הטרור.
הנשיא הבא שניסה "קרש הצלה" יהודי להמשך שלטונו היה בוש-האב. אחרי הסיום הכושל של מלחמת עירק הראשונה, תוך פגיעה בכלכלת ארצו, הוא החליט, בעזרת שר החוץ שונא-היהודים, להוכיח "גבורה" מול ראש ממשלת ישראל ה"עקשן" והלובי היהודי באמריקה ("פאק דזה ג'וז"), אך הוא גמר כמו קרטר.
ביל קלינטון, שהחליף אותו, ניסה, ביתר ערמומיות, לטשטש את שערוריות המין שלו על-ידי הצגות מיוחצנות של הכנעת מנהיגי ישראל לטובת "תוכניות שלום" הזויות עם הארכי-טרוריסט ערפאת, ויצא מזה לא רע. אובמה, שנבחר לאחריו, הודרך להמשיך באותו מסלול.
אז מה יעשו יועצי אובמה כדי להחזיר לו את הילת "הנשיא המנצח" אחרי המפלה בבחירות האחרונות לבית הנבחרים? המלחמות בעירק ובאפגניסטן הולכות להסתיים בקטסטרופה אזורית עם השלכות קטלניות על שלום העולם. הרפורמות הבזבזניות בכלכלה האמריקנית עומדות להיבלם בקונגרס הלעומתי. נשאר "קרש ההצלה" של הצאר ניקולאי, ובעזרת יהודים שמסביבו יעלו אותו על מסלול של "הקמת מדינה פלשתינית" תוך הקרבת ישראל - לשמחת האיסלאם האימפריאליסטי והגזענים האנטי-יהודים באירופה. לכן, עכשיו הזמן - לפני שהוא יצבור תנופה על המסלול ההרסני - להציב לו מחסום על-ידי פעולה נמרצת של הסברה התקפית שתיעזר בארגונים לא-ממשלתיים - NGO - שהוכיחו את יעילותם לא רק בשירות האויב (כגון - בכינוס דרבן) אלא גם בהצלת מעמד ישראל מהפוגרום התעמולתי אחרי טבח סברה ושתילה ב-1982.
לשם כך, יש "להחליף דיסקט" ולצאת עם דרישה ישראלית אותה הצעתי לראש הממשלה לפני ההחלטה האומללה על הקפאת הבנייה ביו"ש: אם הצעת השלום האמריקנית בנויה על "מדינה יהודית ומדינה פלשתינית החיות בשלום זו לצד זו" - מתבקש הצד הערבי להודיע אם זה מה שמקובל עליו כבסיס למשא-ומתן, ואז ניכנס איתו לאותו משא-ומתן. ושום משא-ומתן לשלום לא יכול להתחיל לפני ששידורי הרש"פ לא יפסיקו את ההסתה נגד ישראל ועידוד הציבור שלהם להיות שאהידים במלחמת קודש נגד היהודים. שני דורות של ערבים כבר הורעלו בהסתה זו, ועל הרש"פ חלה האחריות לשינוי התודעה שלהם למצב בו יוכלו לקיים חיי שלום אם מדינת ישראל. אם לא - הגיע הזמן להציב את הבעיה האמיתית באזור על שולחן הדיונים: פתרון בעיית הפליטים כבעיה הומניטרית ולא פוליטית, ולא על חשבון ישראל, שלא גרמה להיווצרותה.
