הדרה מן הסוג הדמוקרטי

היום (16.11.10) יתקיים ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה" כינוס שכותרתו "זכויות האדם וחובותיו במדינה יהודית ודמוקרטית". במודעות שפורסמו לקראת האירוע הוצגה הסוגייה האמורה להידון בו: "בתרבות היהודית רווח שיח החובות, ואילו התרבות הליברלית מתרכזת בשיח הזכויות. מהן אפשרויות ההסכמה בין שתי התרבויות? האם יש פוטנציאל להפריה הדדית לביסוסה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית?". אכן, אירוע המציג לדיון סוגייה שאין חולק על משמעויותיה האינטלקטואליות והאקטואליות כאחד. בכינוס אמורות להידון, לאחר דברי הפתיחה של ראש המכון, ד"ר אריק כרמון, תת-הסוגיות דלהלן: מה בין שיח זכויות לשיח חובות; שיח הזכויות ושיח החובות במחשבה היהודית הקלסית; שיח הזכויות במחשבה היהודית בת זמננו; שיח החובות כאתגר ישראלי; ולבסוף - שיח הזכויות ושיח החובות במדינה יהודית ודמוקרטית. גלריה רחבה ונכבדה של מתדיינים תציע בכינוס, מן הסתם, תובנות מרתקות. אזכיר כמה משמות הדוברים, שמספרם הכולל מגיע ל-21: השופטת (בדימוס) דליה דורנר, פרופ' אשר מעוז, הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין, פרופ' פניה עוז-זלצברגר, הרב יובל שרלו, פרופ' יעקב בלידשטיין, הרבה ד"ר עינת רמון, פרופ' אניטה שפירא, פרופ' דפנה ברק-ארז, פרופ' מנחם מאוטנר, פרופ' אבי שגיא ופרופ' ידידיה שטרן. כולם שמות מוכרים היטב, בעלי תרומה מוכחת לחשיבה הדמוקרטית הישראלית. הפלגתי בהצגת הכינוס ובשמות המתדיינים בו, כדי להצביע על תופעה מטרידה, הצורמת במיוחד כאשר מדובר באכסניה כדוגמת "המכון הישראלי לדמוקרטיה": אין צורך בראייה 6:6 כדי לשים לב לכך שבין 21 מתדיינים על סוגייה כל-כך קריטית למצבה של הדמוקרטיה הישראלית - אין בנמצא ולו דובר ערבי אחד. אני צופה את ההסברים - או שמא התירוצים - שעשויים מארגני הכינוס לתת לכך: "זו סוגייה שחייבת להתלבן קודם כל בין היהודים לבין עצמם" (זוכרים את "אמנת כינרת" האומללה, שגם ממנה הודרו הערבים כליל?). הסבר כזה, אם יינתן, אינו אלא תירוץ חלול. סוגיית "זכויות האדם וחובותיו במדינה יהודית ודמוקרטית" - אסור לה שתהיה סוגייה יהודית אקסקלוסיבית. אזרחי ישראל הערבים הם חלק מן הבעיה, וגם חלק מן הפתרון. הם אלה האמורים לאכול את התבשיל שטיפול רשלני בהגדרת המדינה, כפי שהיא מוגדרת, עשוי להקדיח. וכבר אמר על כך מאיר אריאל הבלתי נשכח: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית, יושב ערבי עם נרגילה". כל "בעיה יהודית" במדינה היהודית והדמוקרטית היא, בו-זמנית, גם "בעיה ערבית", וטבעי שלאזרחים הערבים יהיה מה לומר על כך. זכותם, ואף חובתם, להשתתף בכל "שיח זכויות" ו"שיח חובות" ששלומי-אמוני הדמוקרטיה הישראלית מעלים לדיון. ואולי יהיה בין המארגנים מי שיאמר: "אופס... שכחנו להזמין את עמיתינו הערבים. אנחנו מתנצלים, ולהבא נדאג לתקן את המעוות". אז זהו, ש"שיכחה" כזו היא-היא ההדרה בהתגלמותה. "שיכחה" זו מבטאת את הפירכה המהותית, המובנית, של נוסחת "המדינה היהודית והדמוקרטית", אשר בה היהודים הם אזרחים בזכות, והערבים - אזרחים על תנאי. ההדרה מן הסוג הדמוקרטי, דווקא בדיון על אחת מסוגיות הליבה של הדמוקרטיה הישראלית, ודווקא באכסניה האמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, אינה ייחודית רק לכינוס הזה. לא אחת אנו קוראים מודעות מטעם גופים אקדמיים על כינוסים ודיונים בסוגיות רלוונטיות לאזרחים הערביים לא פחות משהן רלוונטיות לאזרחים היהודים, ובין משתתפיהם לא תמצא דובר ערבי אחד לרפואה. לטעמי, גם בדיונים שלכאורה אינם קשורים ספציפית למצבו של המיעוט הערבי וליחסי יהודים וערבים במדינתנו, אלא עוסקים בענייני חולין מגוונים, אסור שתהיה הדרה של משתתפים ערבים. תרומתם של מהנדסים, משפטנים, כלכלנים ורופאים ערביים בכינוסים מקצועיים לסוגיהם, עשויה להיות רבה ומועילה לא פחות מזו של עמיתיהם היהודים. נוכחות ערבית לצד הנוכחות היהודית באירועים מסוג זה, היא נייר הלקמוס שיאושש או יפריך את הטענה של היעדר סתירה, לכאורה, בין הרכיב היהודי לרכיב הדמוקרטי בזהותה של מדינת ישראל.