X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים

חלק ראשון
1 .
"זוהי הקריאה האחרונה לנוסעי אל על בטיסה 338 לישראל. הנוסעים האחרונים מתבקשים להגיע בדחיפות לשער 32, תודה." ההודעה שהידהדה במערכת הכריזה הקפיצה אותי ממקומי. השארתי טיפ למלצר השרמנטי בפינת האספרסו, אספתי את מיליון השקיות שלי ופסעתי במהירות בין הנוסעים הרבים שגדשו את שדה התעופה סחיפהול. את הטיסה הזאת היה אסור לי לפספס.
על פי החישובים שלי, דן היה אמור לנחות בארץ ברגעים אלה ממש. חלפו רק שבע שעות מאז נפרדנו במלון באמסטרדם, אבל לי זה נראה כמו נצח. בגלל טעות בתאריך הטיסה שהוזמנה לי נאלצנו לקחת טיסות נפרדות ודן עלה עם כל שאר חברי המשלחת שלנו לטיסה הקודמת. עכשיו, עם כמות מופרכת של רכישות דיוטי פרי בידיים וכאב ראש הולך וגובר, חשבתי שאולי זה בעצם מזל גדול שלא טסנו יחד. ספק אם הייתי עוברת את הטיסה איתו בלי להתפרק.
הדיילת הביטה בי בקוצר רוח בשעה שחיפשתי את כרטיס העלייה למטוס. האבדה נמצאה לבסוף בכיס הז'קט שלי, יחד עם כרטיס הכניסה למוזיאון ואן גוך, שבו טיילנו דן ואני יום קודם לכן. חיפשנו שם פינות קטנות שבהן נוכל להתגפף בפרטיות יחסית. לא יכולנו להוריד את הידיים זה מזה.
"בואי אלי," הוא לחש וחיבק אותי אליו מול פורטרט עצמי של הצייר. עיניו חיפשו סביב, בדקו אם יש לנו קהל.
"גאון קטן," צחקתי ודחפתי אותו מעלי. "אין כאן אף אחד, אבל תסתכל למעלה," אמרתי והצבעתי על מצלמה שמוקמה ממש מעלינו. דן קרץ לעדשה והדביק אותי אליו לנשיקה עסיסית. ידיו טיילו מתחת לחולצה שלי, ואני הנחתי לו לסחוט ממני את ההתרגשות שבמזמוז פומבי. דקה אחר כך כבר התפוצצנו מצחוק ורצנו לכיוון היציאה. במצבנו, שני המקומות הבטוחים היחידים בשבילנו היו החדרים שלנו במלון, או ספציפית, המיטות שם.
עכשיו בחנתי שוב את מספר הטלפון הנייד שלו שרשם לי בגב הכרטיס ממש לפני שנפרדנו. "תבטיחי לי שאת מתקשרת אלי מחר," ביקש, ואני חייכתי חיוך נבוך ועצוב ותחבתי אותו לכיסי בעדינות. "בשנייה שאוכל," הבטחתי. הוא ליטף את שערי, הביט לתוך עיני, קירב את שפתיו אל שפתי ונישק אותן ברוך, במין הד נבוך למאות הנשיקות שנשק לי בימים האחרונים.
הוא היה שלי, בזה הייתי משוכנעת. כלומר, הלב שלו היה שלי. הוא היה שלי כמו שחלמתי אינספור פעמים בשנתיים האחרונות, כמו שפינטזתי שיהיה עוד לפני שראיתי אותו בכלל, כמו שהחלטתי שיהיה עוד הרבה לפני שממש הכרתי אותו. דן היה מטרה שכבשתי בנחישות ובחייתיות שלא יכולתי להסביר אפילו לעצמי.
התיישבתי במושבי, 30A ליד החלון, ונשמתי עמוק - אני בדרך הביתה. ידעתי שעידו, טל וגאיה יחכו לי שלושתם בשדה התעופה. עכשיו אצטרך לפצות אותם על תשומת הלב שנמנעה מהם בשבועיים שהייתי באמסטרדם. גאיה כבר היתה בוגרת מספיק כדי להבין שאמא נסעה לעבוד. לטל, לעומת זאת, התקשיתי מאוד להסביר מה היה חשוב כל כך בנסיעה הזאת. ועידו... עידו תמיד קיבל אותי כמו שאני. אשתו. קצת משוגעת, מאוד עקשנית, אבל משעשעת למדי. עידו אהב אותי. גם בזה הייתי משוכנעת.
דמיינתי לעצמי את הפגישה של דן עם שיר, חברתו בשנה האחרונה, ולבי התכווץ בתוכי. שוב ושוב פינטזתי את החיבוקים הנרגשים שהיא ודאי מרעיפה עליו ממש עכשיו, ברחבת הנוסעים החוזרים של בן-גוריון. זה היה תפור עלי, להתעלל בעצמי ככה. ידעתי שכל הימים האלה היא חיכתה לו בכיליון עיניים. הוא טרח לשחזר באוזני חלקים נבחרים של שיחות הטלפון שלהם: כמה היא מתגעגעת, כמה היא רוצה אותו איתה בארץ, איך יראו העוגה והחופה. היא דאגה לכול: לְמה הוא ילבש, לאילו פרחים יונחו על השולחנות, לאיזו מוזיקה תתנגן. היא אמרה לו במפורש שהוא לא צריך לדאוג לכלום, רק להגיד כן. והוא אמר. ממש לפני שנסע לאמסטרדם. אמר ונסע, בלי לדעת שהסיפור שלנו כבר בעיצומו. בלי לדעת שהחצים שלי כבר בדרך אליו. ועכשיו, אחרי שכבר ננעצו בו - הכול התבלבל לו. הוא לא ידע מה הוא הולך לעשות, איך ימשיך, מה יקרה. דשנו בזה לא מעט בימים האחרונים. הוא היה נסער ואובד עצות. גם אני הייתי מבולבלת, למרות שבסופו של דבר הרוב דפק לפי התוכנית שלי. אבל לפי איזו תוכנית הייתי אמורה לפעול עכשיו?
במושבים שלידי התיישב זוג מבוגר. הוא בחליפה אפורה ועניבה אפורה, היא מאובזרת בעשרות שרשרות וטבעות ובקול קרקרני להדהים. בלי לקחת אוויר ניסתה ללמד את האדון הנבוך איך לעמוד בכללים הנוקשים של טיסה, רכסה את חגורת הבטיחות שלו, נזפה בו על שהוא לא עושה את זה בעצמו ולא הניחה לו להשחיל מילה. חייכתי לעברם בנימוס, ריחמתי על עצמי, עצמתי עיניים והפלגתי במחשבותי.
רק חודש ימים קודם לכן עמדתי מול המראה בחדר השינה של עידו ושלי ובחנתי את עצמי לובשת שלל הבעות: פעם רצינית מאוד, אבל עם טיפה מסתורין בזווית השפתיים, בסגנון סוכנת מוסד ממולחת. פעם חייכנית וילדותית ומתוקה להפליא, ופעם נועזת בנוסח נערת ליווי. ניסיתי עשרות פרצופים, עד שהגעתי למשהו מוצלח. התבוננתי בדמות שהשתקפה אלי והחלטתי שזהו, ככה אני הולכת. ושאני לא מחליפה יותר את החולצה או את המכנסיים.
הבחורה שהחזירה לי מבט מהמראה היתה בת שלושים וחמש במצב מצוין. המכנסיים הלבנים הצמודים שלה נראו כאילו רק במקרה עצרו בקו הביקיני. חולצת הכפתורים האפורה הדקיקה אמנם כיסתה היטב את הטבור, אבל גם התחקתה יפה אחר קווי המתאר של שתי גבעות לא קטנות שהתריסו נשיות בשלה. כן, חייכנית ונזקקת, אבל בהחלט לא ילדה. מר דביר, שאיתו הלכתי להיפגש, עמד לקבל בדיוק את מה שהוא מחפש. דרכתי על ערמת הבגדים המדודים שהיתה זרוקה על רצפת החדר, סחבתי את התיק הצהוב הקטן שלי ויצאתי. הייתי נחושה להשיג את המטרה הגדולה שהצבתי לי: להשיג אותו, להשיג את דן.
ידעתי לקראת מה אני הולכת. עשיתי שיעורי בית. ריחרחתי כבר לא מעט סביב הפרויקט של חברת "הוליקום", חברת היי-טק קטנה אך רבת הישגים, ששרדה יפה בעולם ההיי-טק רב התהפוכות ועכשיו גיששה את דרכה לשוק האירופי במטרה להקים תחנה ראשונה באמסטרדם. מתוך התחקיר שעשיתי, ידעתי שדן מיועד להוביל שם פרויקט בתחום של אבטחת מידע. אני ידעתי, אבל הוא לא ידע דבר וחצי דבר על הבלשית הקטנה שלו. ומה שהכי ידעתי - וזה בדיוק מה שעמדתי להבהיר למר דביר - זה שאם יש משהו שחברת "הוליקום" זקוקה לו בדחיפות זה אני.
הידע שלי בנושא תוכנות אבטחה היה אוצר אמיתי, ומר דביר, מנהל החברה, עמד לגלות זאת בתוך זמן קצר. תוכנות אבטחה היו התחום שבו עסקתי בשנים האחרונות. ימים ולילות ישבתי מול המסך המרצד ונאבקתי בהצלחה עם מכשולים שעמדו בדרכי להשלמת מוצרי הגנה שונים שפיתחתי. את המשרה האחרונה שלי בחברה מובילה עזבתי כמה חודשים קודם בגלל בעיות אגו שהתגלעו ביני לבין הבוס הישיר, והאמת היא שבכיף הייתי יושבת בבית עוד כמה חודשים, אבל הגילויים החדשים שינו באופן קיצוני את סדר העדיפויות שלי: דן, כך התברר, האיש שאותו חיפשתי מזה שנתיים, עבד בחברה שחיפשה אנשים כמוני. ואז מה אם הניסיון שלי היה בעיקר בפיתוח ולא במכירות - כפי שדרש התפקיד הפנוי ב- "הוליקום". לא היה שום סיכוי שאתן לפרט שולי כזה לעמוד בדרכי. בהשקעה של עשר דקות מול המחשב נוספו לקורות החיים שלי שנתיים ניסיון בשיווק והתמצאות מופלגת במשא-ומתן.
בשיחת גישוש שניהלתי יומיים קודם לכן עם מזכירתו של מר דביר התברר לי שהעובדת האחרונה שהחזיקה בחברה בתפקיד דומה עפה משם לאחר חודשים ספורים. ניסיונות ההשתלטות שלה על פרויקטים ייחודיים הרגיזו את מר דביר, סיפרה לי המזכירה, והפיצוץ היה בלתי נמנע. לא היה קשה לנחש שאם יש משהו שמר דביר פוחד ממנו זה נשים חזקות. הוא כנראה אהב אותן כנועות, צייתניות ומהנהנות, ואני החלטתי לספק את הסחורה - לפחות למראית עין.
התיישבתי בחדר ההמתנה הקטנטן והמטופח בכניסה למשרדו של מר דביר ונטלתי לידי את חוברת התדמית של "הוליקום" שהיתה מונחת על השולחן. החוברת נפתחה בהצגה ארכנית של החברה המבטיחה, שעתיד גדול ממתין לה מעבר לפינה, והמשיכה בסדרת תמונות של חברי ההנהלה. קריאתה של המזכירה - "מאיה הרדוף, מר דביר מזמין אותך להיכנס" - חצתה את החדר בדיוק כשהגעתי לעמוד שחיפשתי. לרגע חדלתי לנשום. הגבר שחייך בשיניים צחורות מעל הכיתוב "דן עדן, מנהל הפיתוח" הביט בי בעיניו החודרות. הוא נראה כאילו בעוד שנייה יֵצא מהדף, יקפוץ מולי עם חיוכו הגדול, יצעק "סורפרייז!" ויעניק לי חיבוק ענקי.
סגרתי בבהילות את החוברת ונעמדתי. בקושי הצלחתי למלמל תודה למזכירה. לקחתי הרבה אוויר ופסעתי אל חדרו המרווח של מר דביר. בקצהו, מאחורי שולחן עתיק ורחב, ישב איש קטן ומקריח. הגומה המעצבנת בלחיו הימנית היתה עמוקה ומלאת צללים כל כך, עד שנראה כאילו בעוד שנייה כל כולו יתקפל ויקרוס לתוכה. חייכתי אליו והושטתי את ידי, אבל הוא התעלם מהמחווה ובתנועת יד עצלה הזמין אותי לשבת. צייתתי בזריזות, שיכלתי את רגלי ולבשתי את החיוך המדוּגם שמדדתי בביתי שעה קודם לכן.
"ובכן, גברת הרדוף," אמר מר דביר וחשף שני טורים של שיניים ישרות מדי, שעלו כנראה הרבה מאוד כסף אבל לא הכניסו שיפור ממשי במוצר הכללי. "מה מביא אותך אלינו?"
בלעתי רוק. "מר דביר, קודם כול אני רוצה לומר לך כמה אני שמחה לשבת כאן איתך. ראיתי את מה שעשית בכנס האחרון של האיגוד הישראלי לאבטחת מידע. יוצא מן הכלל."
מר דביר התרווח במושבו וכיחכח בשביעות רצון.
"הנאום שלך השאיר עלי רושם אדיר. חשבתי עליו המון בשבוע האחרון," המשכתי.
זהו. זה הספיק. מר דביר פצח בהרצאה ארוכה על חשיבות הדברים שנשא בכנס ועל חשיבות נושא האבטחה לעולם המודרני בכלל. הינהנתי לעתים מזומנות והחלפתי שוב ושוב את כיוון שיכול הרגליים. מר דביר האריך, פירט ונתן דוגמאות. הקפאתי את חיוכי המלוקק ולא הנחתי לשמץ מרגשותי האמיתיים לדלוף החוצה. הוא היה משעמם עד מוות. חלפו לפחות עוד עשרים דקות עד שמיצה את התנופה שלו ושב להתעניין במה שיש לי להציע. פצחתי בהרצאה שוטפת ונלהבת משלי על הישגי המדהימים בתחום הידע המאובטח.
כשיצאתי מהחדר נאנחתי בהקלה עצומה: מרגע זה הייתי חברה מן המניין בצוות הפרויקט באמסטרדם. אמנם הסכמתי לשכר די עלוב, אבל התנחמתי בבונוס שאותו לא היה מר דביר יכול לשער: שבועיים מעבר לים, בטווח נגיעה מהאובייקט שלי. היתה לי כוונה נחושה לפגוע בול במטרה. סטייה, ולוּ של מילימטר, לא היתה בכלל אפשרות בעיני.
בדרכי החוצה חטפתי במהירות את החוברת שעיינתי בה קודם, דחפתי אותה לתיקי, נפרדתי בחביבות מהמזכירה ונבלעתי מעבר לדלת. רק בחוץ התחלתי לעכל את מה שקרה: דן עדן נגלה לעיני לראשונה לאחר כמעט שנתיים של חיסיון גמור. שנתיים של תשוקה חסרת מעצורים, אהבה בלתי מוסברת וכמיהה נוראה וכואבת למישהו וירטואלי, אדם לא קיים, X נעלם שהופיע ונמוג על פי רצונו, רוח רפאים. לפעמים הוא היה כמו הוריקן - סוחף ומחריב; לפעמים כמו רוח קיץ נעימה - מרגיע ומלטף; ותמיד בשליטה מפחידה על כל פרט - בלבי, בראשי, בחיי.
דן עדן לבש את שמו המלא שבועיים קודם לכן, וביום שבו נפגשתי עם מר דביר הואיל בטובו וסוף סוף לבש גם צורה. לא היתה נרגשת ממני ברדיוס של קילומטרים: זאת היתה צורה מפוארת! בכל הפעמים שתהיתי ביני לביני מה דפוק בו, מה מעוות אצלו, בגלל איזו נכות הוא מתחבא מפני, קיוויתי רק לדבר אחד: שהפגם שוודאי יש בו יהיה נסבל בעיני. לא דמיינתי בכלל את הגבר הנאה להפליא שנגלה לעיני בחוברת - טיפה שחום, עם עיניים זוהרות בתבונה ושפתיים... אח, אילו שפתיים! כמה חלמתי לנשק אותן. דן עדן עלה על כל דמיון. הייתי מאוד מרוצה. מה מרוצה, הייתי בשמים!
לא ביזבזתי דקה, ועם הפסיעה הראשונה אל מחוץ לבנין המשרדים הגדול ברמת גן התקשרתי לדפנה. אפילו מפניה שמרתי בסוד את הפגישה עם מר דביר, אבל עכשיו, כשהפגישה כבר היתה מאחורי, הייתי חייבת לספר. דפנה היתה היחידה בעולם שידעה מה עבר עלי בשנתיים האחרונות, ואם היה מישהו שהגיע לו לחלוק איתי את השלל זאת היתה היא. כמה שהיא סבלה אותי כל התקופה הארוכה הזאת - כל התסכולים והבכיות, כל התנודות במצב הרוח, כל האקסטזות וההשתופפויות. אין ספק, דפנה היתה צריכה לדעת.
"דף, ראיתי אותו, ראיתי אותו," קראתי בהתרגשות לתוך הטלפון הנייד שלי.
"מה? את מי?"
"ראיתי אותו, ראיתי אותו!" המשכתי לצווח על המדרכה.
"את מי... מה... דן? לא נכון!"
"דף, את לא מאמינה איזה אליל!"
"נו, ספרי, ספרי כבר," ההתרגשות של דפנה לא היתה פחותה משלי.
"אויש, דף, יש לו עיניים מדהימות, ושפתיים, איזה שפתיים... והכול בסדר אצלו, שום דבר לא דפוק. הוא לא מכוער ולא מצולק ולא כלום. הוא פשוט חתיך מדהים. והוא שלי, הוא שלי!"
דפנה שתקה בצד השני.
"דפנה, את שם?"
"כן."
"סוף סוף מצאתי אותו!" ניסיתי לנער אותה משתיקתה. הייתי חייבת השתתפות פעילה, מה יש לה זאת?
"רגע, רגע," אמרה דפנה, "מה הוא אמר לך? הוא דיבר איתך? למה הוא פתאום הסכים להיפגש?"
"להיפגש... איזה להיפגש? אין לו מושג שעליתי עליו. הוא בכלל לא חולם שאני יודעת מי הוא, והוא גם לא יֵדע שאני יודעת. לפחות לא בינתיים. והוא שלי, שלי," עברתי ללחישה אחרי שקלטתי שחצי רחוב מאזין לצהלות הניצחון המאוד לא דיסקרטיות שלי.
"אז רגע, לא הבנתי, איך את יודעת שהוא חתיך? חוץ מזה, אצלך כולם חתיכים, אני צריכה לבדוק," אמרה דפנה.
"יש לי תמונה!" אמרתי וחייכתי לעצמי.
"תשבעי! אני באה אלייך עכשיו, אל תזוזי."
קבענו בבית הקפה הקרוב ביותר לזירת האירוע. ישבתי שם וחיכיתי וחייכתי כמו משוגעת לכל עובר ושב. חייכתי למלצרית שניסתה להבין איזה אספרסו בדיוק אני רוצה, קצר או כפול או ארוך. חייכתי לזקנה חביבה עם פודל. חייכתי לילד קטן ומנוזל שאיים לעברי באקדח צעצוע. חייכתי לשולחנות ולכיסאות. שום דבר לא היה יכול לגאול אותי מהאופוריה הדבילית שאפפה אותי ביום ההוא.
שנתיים קודם לכן עדיין הייתי אדם שפוי בדעתו. פחות או יותר. עידו אולי יטען ששפיות מעולם לא היתה צד מפואר שלי, אבל בקנה המידה שלי עדיין הייתי הגיונית לגמרי. אלא שאז, בלילה אחד היסטורי במיוחד, כדור השלג של הטירוף שלי התחיל להתגלגל.
ביום ההוא חזרתי מהעבודה מאוחר מאוד. זרקתי את התיק על השידה בכניסה ודילגתי לקומה העליונה. הבייביסיטר היתה מכורבלת בשמיכה בחדר הטלוויזיה. שיחררתי אותה במהירות שיא - סירבתי בנימוס להאזין לסיפורים הנפלאים שלה על טל והשחלתי לה עוד עשרים שקלים כפיצוי על קיצור טקסי הפרידה - והלכתי לבדוק מה עם הילדים. שניהם ישנו. עידו היה בדרכו חזרה מהצפון אחרי איזה יום עיון ארוך במיוחד, והיה צפוי לחזור לא לפני חצות. שמחתי שאני לבדי. היה לי יום מתיש במשרד והייתי חייבת להירגע קצת.
רצתי למחשב ולחצתי בהתרגשות על כפתור ההפעלה. בזמן שהקופסה השמיעה את גרגורי הפתיחה שלה התפשטתי, לבשתי חולצת טריקו ומכנסי טרנינג ומיהרתי לחזור למסך. הייתי חייבת להתחבר. פשוט חייבת. מכורה, זאת כנראה המילה המתאימה. הייתי מכורה לאינטרנט, לצ'טים, לעולם הריגושים הזה, ששפע פתיחוּת ותעוזה.
הייתי בהחלט מכורה גם לחיפוש האינסופי אחרי אהבה וירטואלית. חדשה, ישנה, לא חשוב. כל מי שחיכה לי שם היה בסדר גמור מבחינתי. שנינו היינו מכורים, גם עידו וגם אני. זוג מופרעים צמודי-מסך. רבנו על הימים, סידרנו תורות, גנבנו דקות זה מזה. מדי פעם גם שיתפנו זה את זה בחוויות הווירטואליות שלנו, אבל רק באופן כללי. את פרטי הפרטים, את הרגעים המיוחדים, האישיים, אלה שהיו עלולים להביך ולסבך הכול יותר מדי, שמרנו לעצמנו.
ההתרגשות המוכרת אחזה בי כשהופיע המסך הקטן שביקש ממני שם כניסה. "יערה", הקלדתי, והופ - הייתי בפנים, ב"חדר מבוגרים".
סקרתי בזריזות את שמות המשתתפים. הוא חיכה לי! צהלתי בלבי כשמצאתי בין השמות את "פרפר". הייתי מוכנה ומזומנה למלאכת הפלרטוט. סימנתי אותו ברשימה ועברתי מיד לשיחה פרטית. את שמו האמיתי, דן, הוא חשף בפני כבר בשיחה הראשונה שלנו. לעומת זאת, בשבועיים שחלפו מאז התחלנו לשוחח באינטרנט הוא מעולם לא שאל אם באמת קוראים לי יערה, ואני לא העמדתי אותו על טעותו.
יערה> היי!
פרפר> חברתי משכבר הימים, הגעת?
יערה> חיכית לי?
פרפר> חיכיתי? כמהתי, ערגתי, מה לא? מה נשמע, מתוקה שלי?
יערה> עכשיו, כשמצאתי אותך, הרבה יותר טוב. התגעגעתי נורא.
פרפר> גם אני, יקירתי, גם אני. אנחנו לבד?
יערה> לגמרי. כולי שלך, בינתיים.
פרפר> ככה אני אוהב אותך.
יערה> אז... איפה סיימנו בפעם האחרונה?
פרפר> סיימנו? בקושי התחלנו.
יערה> מבחן קטן?
פרפר> נסי אותי, במבחנים אני טוב.
יערה> גיל?
פרפר> אה, זה קל, 33.
יערה> 26, רווק, רצוי לציין.
פרפר> רווק זה נכון, לעת עתה. ואת נשואה. לעת עתה. מחייכת לך שם?
יערה> (-: מאוזן לאוזן, מעגיל לעגיל, נאנחת באושר.
פרפר> שנמשיך, אהובתי? שיער קצוץ-קצוץ, עיניים ירוקות, מטר שישים ו... ציצים גדולים.
יערה> בכוונה השארת לסוף?
פרפר> האמת, רציתי להתחיל עם "ציצים גדולים", אבל התאפקתי. אני משתדל להיות מאופק.
יערה> מאופק זה טוב. אתה מטר שבעים ושמונה, שיער חום קצר, עיניים חומות וזין גדול.
פרפר> היית חייבת לציין את הפרט השולי האחרון?
יערה> סליחה, שולי הוא לא. ואם אני לא טועה, זה היה אחד הפרטים הראשונים שקיבלתי ממך. אגב, תכונה בולטת שלך - צניעות.
פרפר> כן, זה אני. צנוע למדי.
יערה> כמו שאני אוהבת.
פרפר> חשבת עלי?
יערה> בטח. היום כל היום, ואתמול כל הלילה. היה לי כיף איתךָ.
פרפר> אה הה, גם לי. חיכיתי להיום כמו משוגע.
יערה> מה אתה לובש?
פרפר> מכנסי ספורט. קצרים.
יערה> אתה מוכן להתלבש בשבילי?
פרפר> להתלבש? בדרך כלל מבקשים ממני להתפשט. את בטוחה?
יערה> לגמרי. אבל אני אגיד לך מה ללבוש, טוב?
פרפר> אני איתך, מקשיב.
יערה> יפה. אז קודם נוריד לך את המכנסיים, ונלביש לך... בוא נראה...
פרפר> נו, נו, אל תשאירי אותי ככה עירום, אני נבוך.
יערה> סליחה, סליחה. ראיתי תנועה חשודה באזור הדמדומים (אחד הילדים קם לפיפי...) בכל מקרה, תרים קצת את הרגליים... נהדר. מלבישה לך תחתונים. עכשיו אתה מוגן.
פרפר> כן, אבל הוא כבר לא בדיוק נכנס לשם, לא בגודלו הנוכחי.
יערה> שיבלוט קצת, לא מפריע לי כרגע. אני מעבירה לך רגל ועוד רגל לתוך הליווייס שלך, מרימה אותם למעלה, מכפתרת את הכפתורים מעליו (הוא כבר לא מציץ), מוסיפה חגורת עור חומה וסוגרת אותה.
פרפר> או או... נראה שיהיה לי קשה מאוד להיחלץ מכל זה. אני בצרות.
יערה> ששש... אל תפריע. אני מלבישה אותך בחולצת בד לבנה, עם הרבה כפתורים וצווארון סיני קטן. מכפתרת כפתור אחרי כפתור, לאט לאט. אתה מולי. אני מסתכלת לך בעיניים. נחמד לך שאני מלבישה אותך?
פרפר> נחמד, נחמד. במיוחד כשאת מכניסה את החולצה לתוך המכנסיים. תשאירי שם קצת את היד... כן... מצוין. רק הכפתורים קצת מדאיגים אותי. ייקח לך שעות לפתוח אותם כש... נו, את יודעת... כשנעשה את זה סוף סוף. אנחנו הולכים לעשות את זה סוף סוף, נכון?
יערה> אתה דואג? איזה חמוד אתה. לאט לאט, כמו שכפתרתי, ככה אפתח כשאצטרך. עכשיו אתה נראה בדיוק כמו שאני רוצה. נראה מה יתפתח. שנשב?
פרפר> נשב? איפה? למה?
יערה> תשב מולי, בצד השני של השולחן. הנה, אני מזיזה את הנרות שלא יסתירו לי אותך. אני מוזגת לך כוס יין, וגם לי. ועכשיו - שנרים כוסית?
פרפר> את מסתורית היום. לכבוד מה אנחנו מרימים כוסית?
יערה> לכבוד חברוּת שלא תימוג לעולם.
פרפר> וואו... נשמע רציני. כמו ברית כזאת?
יערה> משהו כזה, כן. לכבוד האהבה הווירטואלית של חיי. אהבה שמשביעה אותי ומרעיבה אותי. לכבודך, אהובי.
פרפר> רגע, אני נמס. כולי מסמיק. מה את עושה לי?
יערה> אמממ... שנייה. חכה שנייה, אני כבר חוזרת.
פרפר> לא... מה... לאן את הולכת?
יערה> זה רק לשנייה. אל תזוז.
קמתי במהירות ודילגתי למטה למטבח. לא הבנתי מה אני עושה אלא רגע אחרי שעשיתי את זה: אני, מאיה הרדוף, נשואה ואם לשניים, אלופת צ'טים למרחקים ארוכים ואדם בעל כושר הפרדה סביר למדי בין מציאות לפנטזיה, עמדתי באמצע המטבח שלי עם שתי כוסות מלאות יין. שתי כוסות שכרגע מזגתי לעצמי ולשותף הווירטואלי שלי. זה מעולם לא קרה לי קודם. בחיים בחיים.
נשמתי עמוק. סילקתי מראשי מחשבות טיפוּליוֹת, אחזתי את שתי הכוסות ביד אחת ואת בקבוק היין בשנייה ועליתי בזריזות בחזרה לחדר העבודה. בדרך עוד הספקתי להציץ בשעון בסלון ולגלות לשמחתי שיש לי עוד חצי שעה לפחות עד שעידו חוזר.
יערה> נו, אולי תשיק כבר את הכוסות?
פרפר> חזרת? לאן הלכת? בטח שאני אשיק. לחיינו, אהובתי.
יערה> מפריע לך שאני מסתכלת לך בעיניים?
פרפר> לא, ממש לא. יש לך עיניים מדהימות. רק שהמבט הזה... מה זה המבט הזה?
יערה> זה כי אני מתה להפשיט אותך... דן?
פרפר> כן, יערה?
יערה> אתה מרשה לי לגעת בך?
פרפר> רצוי, רצוי שתיגעי בי.
יערה> אני טובלת אצבע בכוס היין שלי, מעבירה אותה על שפתיך, מציירת אותן. עוברת על הקו שתוחם את שפתך העליונה, יורדת לשנייה... טעים?
פרפר> מממ... מאוד.
יערה> אני יכולה לנשק אותך?
פרפר> כבר מזמן עצמתי עיניים. את לא צריכה לשאול, אני מחכה לטעום אותך כבר.
יערה> אני, לעומתך, אשאיר את העיניים פקוחות כדי לראות הכול. אני רוכנת אליך, לאט לאט. מרפרפת קלות עם השפתיים שלי על שלך, מצמידה אותן בעדינות... מרגיש?
פרפר> מרגיש, מרגיש. המום מהטעם.
יערה> אני מניחה יד על העורף שלך, מלטפת את הקו שמחבר בין השיער לעור העדין שמתחתיו. חולה על המקום הזה. אני מושכת אותך אלי, ולאט לאט מחדירה את לשוני לפיך. דן, אתה איתי?
פרפר> איתך, איתך בגן עדן.
יערה> אני חוקרת בלשוני את פיך, גולשת על לשונך, מתפתלת עליה, רטובה וחלקה, מוצצת אותה בעדינות. אני מצמידה את שפתיך חזק אל שפתי, וואו... הפרפרים בבטן שלי רוקדים.
פרפר> אל תלכי לי לעולם. תישארי מחוברת אלי לנצח. לשון ללשון, גוף לגוף.
יערה> אני איתך. מחוברת חזק חזק. אני יכולה לשבת עליך?
פרפר> רגע, בואי נעזוב את השולחן ונעבור לספה.
יערה> רעיון מצוין. אני מתיישבת עליך. בטן לבטן, פנים מול פנים, הרגליים שלי סביבך, אופס... משהו בולט שם. תגיד לו לחכות...
פרפר> יערה, יערה... אני יכול להגיד לו עד מחר. הוא כבר מזמן לא מקשיב לי.
יערה> (-: זה בסדר. אני מלטפת לך את העורף... כבר אמרתי לך שאני מתה על החלק הזה אצלך? בטח אמרתי. אני מסתכלת לך בעיניים ומחייכת.
פרפר> תנשקי אותי, יערה, אני רוצה לטעום אותך שוב.
יערה> מיד, אהובי. אני נצמדת אליך. מרגיש איך השדיים הגדולים שלי נלחצים לחזה שלך? אני מסתכלת לך לתוך העיניים, גולשת פנימה לתוך אישוניך, עוצמת עיניים ומחדירה את הלשון... איזו הרגשה, דן, אין לך מושג.
פרפר> יש לי, יש לי מושג... גן עדן עלי אדמות, אהובתי, גן עדן.
יערה> ששש... אל תפריע. אני משחררת קצת את הרגליים, יורדת בנשיקות עדינות ומציצות קלות וליקוקים לאורך צווארך. אני פותחת כפתור אחד, עליון, ומנשקת את מה שמתחתיו. פותחת כפתור שני, ושלישי, מלקקת את החזה שלך... הי... אל תעזור לי.
פרפר> אני כבר לא יכול, תקרעי הכול. לא צריך את החולצה.
יערה> לאט לאט, דן. אני פותחת עוד כפתור - הנה הבטן היפה שלך. אני מלקקת בעדינות מסביב לטבור, מסמנת בלשון טריטוריה שהיא שלי. וכשזה שלי - זה שלי. בתנועות עדינות אני מחדירה את הלשון עמוק לתוך הטבור שלך, פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, מרטיבה לך אותו לגמרי.
פרפר> הוצאתי בשבילך את החולצה מהמכנסיים, שיהיה לך קל יותר, ששום דבר לא יפריע.
יערה> תודה, אתה נחמד ומתחשב מאוד. אני פותחת את כל הכפתורים ומורידה ממך את החולצה לגמרי, זורקת אותה הצדה... איזה כתפיים - בדיוק כמו שאני אוהבת. מעט שערות על החזה, יורדות בקו ישר לכיוון הבטן... אתה מושלם, מותק, מושלם.
פרפר> תודה, יקירתי. בשבילך אני רוצה להיות מושלם. רק תמשיכי, בבקשה. אני מתחנן, תמשיכי לגעת בי.
יערה> אתה בטוח? נהיה קצת מאוחר, לא?
פרפר> לא!!!! אל תשאירי אותי ככה!!!
יערה> אני חייבת, דן. כבר כמעט חצות. תכף לא אהיה לבד. מחר נמשיך מאותה נקודה, אני מבטיחה.
פרפר> את מכשפה אמיתית. זאת התעללות.
יערה> גם אני אוהבת אותך.
פרפר> מתי נדבר?
יערה> אחפש אותךָ כאן ביום חמישי. זה יהיה התור שלי. תהיה פה, אל תברח לי.
פרפר> אני שלך לנצח, יערה. לנצח נצחים. כבלת אותי לגמרי.
יערה> ביי, אהובי.
פרפר> ביי, יפתי, משוש חיי.
נשענתי לאחור משולהבת כולי. תודה לאל שאת מה שהתרחש אצלי בין הרגליים לא היה אפשר לראות, כי כעבור פחות מדקה נכנס עידו הביתה. החבאתי את הבקבוק מאחורי ערמת ספרים, זרקתי את שתי הכוסות הריקות לפח, סגרתי מיד את חלון השיחה הפרטית, ועד שעידו שירבב את ראשו לחדר כבר שוטטתי בצ'ט הכללי.
"נו, מה קורה? יש מישהו און ליין?" הוא חייך.
"חברה שלך היתה פה, שלחה לך הודעה, אבל לא עניתי לה אז היא נעלבה והלכה. תהיה לך הרבה עבודת שכנוע לעשות. תצטרך להסביר לה כמה אתה אוהב אותה ואיך לא באמת התעלמת ממנה," עניתי וקמתי להדביק לו נישוק על הסנטר.
"היא לא חברה שלי, אבל אם את מתעקשת, שיהיה. אל תשכחי שהיום זה היה התור שלי. הרווחת אותו רק בגלל היום עיון המשעמם הזה. אני מקווה שלא עשית לי נזק רציני איתה." את המלים האלה כבר שיגר לאחור, בדרכו לחדר השינה להחליף בגדים. חייכתי לעצמי בשביעות רצון. אכן הרווחתי. ועוד איך הרווחתי. כיביתי את המחשב, כיביתי את האור בחדר העבודה ויצאתי משם בריחוף.
_______________________________
מאיה, אישה בת 35, נשואה ואם לילדים, לוכדת ברשתה פרפר אחד ויקר אשר משנה את חייה. במערכת סבוכה של ריגוש, מבוכה וחוסר אונים נוצר בין מאיה ודן עולם מיוחד רק להם והוא המניע אותם לסופו המפתיע של הסיפור. מאיה חווה קשר וירטואלי ארוך, רומן בן שבועיים, ו4 שעות טיסה מאמסטרדם לתל אביב המובילים אותה בסופו של דבר להכרה אישית ולסערת רגשות סוחפת. כל אלו מתרחשים בד בבד בעולם ברור ומובן, יציב לכאורה, המכסה על הסערה האמיתית המתחוללת בעולם הפנימי של גיבורת הספר.
לוכדת הפרפרים הוא מותחן פסיכולוגי מהיר וסוחף על עולמות וירטואליים, על אהבות ובגידות, ועל החוש השישי של האלף השלישי: החוש להישרדות באינטרנט.
רונית דור, 38, היא תחקירנית טלוויזיה, וסטודנטית לתואר שני בתקשורת. זהו ספרה הראשון.

לוכדת הפרפרים

תאריך:  27/03/2004   |   עודכן:  31/03/2004
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
קן פולט (Ken Follett)
רומן הסטורי המתאר את השנויים שחלו בארכיטקטורה של בניית כנסיות באירופה בשלהי ימי הביניים, עד לצורתן ואופיין של הכנסיות הגותיות, כפי שאנו רואים אותן היום
איתי בן חורין
בת' מרפי
ההתמודדות עם דימוי הגוף, דֵייטים, יחסי מין ואינטימיות; עריכה מדעית: פרופ' תמר פרץ
יפעת גדות
ספר חדש בהוצאת הקיבוץ המאוחד; הדירה בשלמה המלך הוא רומן שלישי למירון ח. איזקסון; בוחן סוגיות אנושיות-אוניברסליות, לא פעם מתוך מבט אירוני מובהק
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il