"אין משמעות לחיים בלי רוחל'ה" - כך אמר
דב שילנסקי לידידיו הקרובים, שבאו לנחמו עוד ב"שבעה" על רעייתו וגם לאחריה. השנתיים האחרונות בחייו, בלי אשת נעוריו לצידו, היו קשות לו במיוחד. קשות - גם לאחר כל התלאות שעבר בחייו, במחנות הריכוז, בצעדות המוות, באצ"ל, במאבק בשילומים, וכמובן לאחר נפילת הבן הבכור יוסי, חייל "גולני" שנפל בשלהי מלחמת יום הכיפורים.
דב, "בקה" בפי ידידיו הקרובים, תמיד וכמעט בכל מצב שמר על מצב רוח אופטימי. בוודאי כשמילא את התפקיד הרם של יו"ר הכנסת, בכנסת ה-12. לא כן בשנתיים האחרונות. ספון בביתו, אפוף דיכאון, שרוי בבדידות. מותה של רוחל'ה, שהלכה לעולמה עקב אירוע מוחי, רק החמיר את מצב בריאותו. ראשו שח, רוחו שפלה. הגעגועים לא פסו לרגע. לא בכל יום רואים אהבה שכזו, דבקות שכזו בין שניים, שצעדו יחדיו כל דרך החתחתים משואה לתקומה, מאז הכירו בילדותם בעיר הולדתם שאבלי שבליטא.
ואף על-פי כן, התמיד לצאת פעמיים-שלוש בשבוע מביתו לטיפול בדיאליזה בבית החולים, במחלת הכליות שממנה סבל, בלא שהיו לו אשליות. "בקה" ידע בוודאות כי מזה כבר לא ייצא. אולי גם לא רצה לצאת. מפעם לפעם ביקרנו אצלו, רעייתי ואני. פשוט, אהבנו אותו. מפעם לפעם טילפנתי אליו, להתעניין בשלומו. "אני בודק את מצב הרפואה בישראל" - לא איבד את חוש ההומור המפורסם שלו, כשתפסתי אותו בעיצומו של טיפול בבית חולים.
"ואיך אתה?" - שאלתיו לאחר שרחל אושפזה. "אני לא בעיה!" - השיב בתקיפות - "צריך רק חסדי שמיים". שיחה עימו תמיד גלשה מיד אל הצד השני. דב התעניין בשלום בני המשפחה של בן שיחו, במעשיו, ואז גם החליף עימו מלים ספורות בענייני השעה. זה היה בלתי נמנע כשמדובר בדב שילנסקי, האיש האיכפתניק. עתיד האומה והמדינה הדאיגו אותו תמיד לפני מצבו האישי.
הרומן הפוליטי-ידידותי בינינו החל אי שם לקראת הבחירות לכנסת במאי 1977, בחירות שהסתברו על-פי תוצאותיהן כבחירות המהפך. זומנתי עם עוד כמה חברים אל ביתו של יחיאל קדישאי, חברו ל"אלטלנה". המטרה - להציג בפנינו את המתמודד החדש בתנועת החרות, עו"ד שילנסקי. "אתם מכירים את דב, צריך לעזור לו להיבחר לכנסת", אמר יחיאל. השומעים הבינו ונרתמו למשימה. כך החלה הקריירה הפרלמנטרית של עו"ד שילנסקי, כחבר בסיעת השלטון, כאשר מנחם בגין משמש כראש הממשלה, קריירה שהובילה אותו מאוחר יותר אל הכס הרם בכנסת.
דב שילנסקי נשא את פטיש היושב-ראש ברמה ובגאווה. בראש וראשונה גאווה על כך שפעיל המחתרת היהודית האנטי-נאצית בליטא, ניצול מחנות המוות בליטא ובדכאו, הציוני-בית"רי כמעט מבטן ומלידה, מפקד האצ"ל בגרמניה - הוא-הוא הפרלמנטר מספר אחת של ישראל, במדינת היהודים העצמאית. "בשואה הייתי שווה פחות מכלב מצורע, היום אני בכנסת ורואה עצמי כנציגם של שישה מיליונים" - אמר.
דב שילנסקי היה נואם פורה. נאומיו במליאה היו חדורי אמת, האמת שלו, האמת של מורהו זאב ז'בוטינסקי, חדורי אמונה, פאתוס ויהדות. ח"כ שילנסקי החשיב את המלה המושמעת, ולא פעם חשת למשמע נאום שלו, שהוא מדבר אל ההיסטוריה ובשם ההיסטוריה, כמי שלא יתן לזכר השואה לדעוך, כקטיגור בלתי נלאה כלפי הגרמנים שנואי נפשו, שלהם לא סלח עד יומו האחרון. אין דבר כזה "גרמניה האחרת" - טען.
הוא היה גם קולם של המתיישבים ברחבי ארץ-ישראל, דוברם של החלכאים והנדכאים ברחבי המדינה, של לוחמי צה"ל ושל חבריו למחתרת הלוחמת לגירוש הכובש הזר הבריטי, תלמידי ראש בית"ר. בירחון התנועה "בארץ ישראל" פירסם בשנות השבעים והשמונים טור שנשא את הכותרת: "כן - איכפת לי".
הוא, הבית"רי הגאה, טיפח בכנסת את מורשת הלחימה ההירואית לתקומת ישראל כפי שבאה לידי ביטוי במרד של האצ"ל ולח"י. הוא ראה לעצמו חובה לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה למחתרות ולחבריהן בעיקר עד 1977, אבל לא קיפח את ה"הגנה" והפלמ"ח, וכמובן - לא את ספינת העולים והנשק "אלטלנה", שהוא ורוחלה היו בין מעפיליה. לעולם לא שכח את "קבלת הפנים" שבה נתקבלו באש-תופת מן החוף, בירי רצחני מידי אחים. הוא היה הרוח החיה באזכרה השנתית בנחלת יצחק לחלליה של "אלטלנה".
איש רעים להתרועע, שאהב כל יהודי באשר הינו, יהיו דעותיו אשר תהיינה, תהיה השתייכותו המפלגתית אשר תהיה. כך נהג במיוחד כיו"ר הכנסת. הכל חשו שהוא יו"ר של כולם, של כל ה-120 - גם בלי שהכל הסכימו לדעותיו בעניינים מדיניים פוליטיים. במיוחד היה שילנסקי מזוהה עם ותיקי התנועה, אנשי האמונים והשורשים, עם אלה שלא החליפו דעות כשם שמחליפים חולצות, עם אלה שאינם נוהים אחרי הרוח הנושבת ברחוב הפוליטי, או פועלים לפי הסקרים המשבשבים.
איש ההדר הזה, היה עממי בכל הליכותיו. ליכודניק בנשמה, אבל קודם לכך - חרותניק. אהב להתערבב עם חברי המרכז המושמצים לרוב, אהב לפקוד את סניפי התנועה כשעוד פעלו, אהב להתחבק עם "עמך", לצאת לשטח ולבקר ברחבי המולדת, בעיירות הפיתוח ובהתנחלויות ביש"ע ובגולן. הוא היה פעיל פוליטי נמרץ - כאשר הכוח המניע שלו הוא הרעיון, האידיאולוגיה, העקרונות, הדרך, התנועה. רק לבסוף חשב על עצמו, על מעמדו, על התמודדותו.
באילו כינויים לא כינוהו? - "המתמיד של הכנסת", "נסיך הקבצנים", "האיש שדלתו פתוחה תמיד", "איש של סיירת אחת" - זו שנעה ללא לאות ברחבי ארץ ישראל, מלטפת, מעודדת, מחבקת. דבר אחד לא היה בשילנסקי הפוליטיקאי - הוא לא היה איש של "דילים", הגם שהיה מזוהה ללא פשרה עם מה שכונה בזמנו "מחנה שמיר-ארנס", מחנה נאמני ארץ ישראל בליכוד. חבר מחנה, אך בלי שהיה ביריבות כלשהי עם אלה שכונו "חישוקאים".
איש מפשר ומגשר, בוודאי בין אחים, בוודאי בין חברים לאותה תנועה. הוא סמך על תמיכה חוצת מחנות וקבוצות, ואכן זכה לה. דב שילנסקי היה שליח ציבור למופת. עזר מאוד, כפי יכולתו, וללא מרפקים שהיה חסר, לחברים שרצה לראותם לצידו. אנשים שחשב כי טוב שיכהנו אף הם כשליחי התנועה בכנסת ובחיי הציבור, על שום "שבכל מצב, גם אם יהיה קשה, ישארו נאמנים לארץ ישראל ולכל הרעיונות הנשגבים בהם דגלה תנועת ז'בוטינסקי".
זכיתי להיות אחד מהם. אני יכול להעיד, כי "בקה" היה התומך מספר אחת בי, גם כאשר כיהנתי כחבר בכנסת ה-13 וגם כאשר הוספתי להתמודד בקרב מתפקדי הליכוד.
בבית המחוקקים, שאת העבודה בו אהב מאוד, כיהן עד תום הכנסת ה-13, ואז חזר למשרד עורכי הדין המשגשג שלו. גם כ"לשעברניק" הוסיף יחד לפעול כאיש ציבור וכפעיל בהתכנסויות התנועה. לא היה מאושר ממנו, באוקטובר 2006, כאשר "יד ושם" ערכו לכבודו אירוע חגיגי לרגל צאתו לאור של ספרו האוטוביוגרפי "חשכה לאור היום", על מאבקו של צעיר ציוני בליטא ובמחנות. מאות התכנסו ובאו למיפגש המרגש בגבעתיים ובראשם יו"ר הכנסת ה-13 - רעו וחברו שבח וייס, איש מפלגת העבודה וניצול שואה בעצמו, והרב הראשי ישראל מאיר לאו. הם ודוברים אחרים לא חסכו שבחים מהספר וממחברו. היה זה מפגן של אהבה, שכמותו לא נראה במחוזותינו, לדב שילנסקי היקר והאהוב ולכל אשר פעל.
בהקדמה לספר כתב דב, בין השאר: "דלה לשוני וקצרה ידי מלתאר את השפל שאליו הידרדרה האנושות. אני כותב ואינני מבין איך לא התמוטטתי בעבודת הפרך, בקור המקפיא, כשלגופי צמודות אלפי כינים ומסביבי אימה וייאוש. מצאתי לנכון להסיר את הלוט מעל אירועים מאוסים ביותר... תוך כדי העלאת זכרונותי חולפת במוחי מחשבה: אולי זה לא קרה באמת, אולי זה חלום רע. אני שב למציאות ויודע, שאכן זה קרה. הבעל-שם-טוב לימדנו: 'השיכחה היא הגלות, הזיכרון הוא הגאולה'. ואני זוכר. זכור כל דבר. זוכר ולא שוכח. לא שוכח ולא סולח. זוכר ומספר".
בשנתיים האחרונות, בבדידותו בדירה שברחוב הירקון בתל אביב, חזר "בקה" והשתקע בזכרונות הנוראים הללו מן השואה. הוא חזר לדבר ביידיש עם אותם בודדים שבאו לבקרו, להעלות את זכרם של חברי ילדות שלא זכו כמוהו להינצל ("כל הטובים הלכו"), וגם לחזור על ביקורת שהייתה לו על האופן שבו נתקבלו בזמנם הניצולים בארץ, "כאילו שאם ניצלת, אם שרדת, משהו לא בסדר היה איתך". ועדיין גם בערוב ימיו, והוא ידע שימיו ספורים, הרעיף רוח טובה על בן שיחו. דברי בדיחותא - בעיקר ביידיש - הוסיפו לקלוח מפיו, ודיבורו כבר לאה.
דב שילנסקי הובא למנוחות לצד שני היקרים לו: הבן חלל צה"ל יוסי והרעיה המופלאה רוחל'ה. אילו יכול היה לפקוח עיניו, בוודאי היה גאה על המאות שליווהו בדרכו האחרונה, על דברי ההספד שנשאו ראשי המדינה. ימתקו לך, "בקה" רעי ומורי היקר, רגבי המולדת, רגביה של ארץ ישראל שכה אהבת ואשר למענה הקרבת את כל היקר לך. נזכור אותך ולא נשכח. נזכור ונספר.
