בכניסה להיכל בית המשפט העליון בירושלים - ילדי בית ספר בביקור לימודים יושבים על המדרגות בסמוך לכניסה - בעיניים קרועות לרווחה. הבניין שהנשיא בדימוס
מאיר שמגר עקב מקרוב ואישית על כל שלב בהקמתו - מרשים גם אותם. מורה מסבירה להם כי כאן, במקום הזה, בהיכל המשפט והצדק בירושלים - כל בני האדם שווים ואם עברו על החוק - יתנו דין. ואם עוול נעשה להם - ימצאו תרופה. עני ועשיר. שוע ונדכא. אבל בפנים, בתוך ההיכל, זורק לעברנו עורך דין אמירת אגב חמצמצה: "מחפשים את הצדק? חפשו במקום אחר״. היה לו, מן הסתם, יום קשה בעליון.
לשכתו של כב׳ השופט
אליקים רובינשטיין היא אחד המשרדים העמוסים שראינו והצלמת מרים אלסטר החלה לתקתק בעדשת מצלמתה בעניין: דיפלומות. תעודות הוקרה. פריטים מעברו העשיר של אליקים רובינשטיין בשרות הציבורי-כמזכיר ממשלה, יועץ משפטי לממשלה. צילומים משפחתיים. צילומים מפגישות עם גדולי עולם, בעיקר מתהליכי השלום. ספרים. חוברות. תיקים. הרבה מסמכים. המחשב הוצב על מדף מאחורי הכסא - לא על השולחן העמוס. כאן - הספר ממוקם תחילה. רובינשטיין מסביר פנים. מדבר במהירות.
השנים בבית המשפט העליון לא הפכו אותו מרוחק או מנוכר. עדיין - עם אמירה שוברת מתח של בדיחות דעת. עדיין - עם עניין אנושי אמיתי ביושבים לפניו. עו״ד אשר אקסלרד: בית המשפט העליון - בשנים עברו - שמר על ריחוק. מהשיח הציבורי. מהתקשורת. הדפוס הזה השתנה. היום - אם באמצעות הנשיאה העומדת בראשו, אם באמצעות דוברות פעילה - בית המשפט העליון הפך שחקן במגרש של השיח. האם השינוי הוא לדעתך לטובה? האם אין בכך פיחות במעמדה הייחודי של הרשות השופטת? כב׳השופט אליקים רובינשטיין: אינני חושב שיש הבדל של איכות במהות ובתוכן.
בית המשפט אמר אז ואומר היום את דברו דרך פסקי הדין. שורת פסקי דין כמו קול העם, בנק המזרחי, אלון מורה, שליט - לאורך שנות קיום המדינה - קבעו זאת. אלא שהמציאות הציבורית - תקשורתית היא שעברה שינוי. עד לפני שנים לא רבות דובר משרד המשפטים היה גם דובר בתי המשפט לצורך מתן תשובות לתקשורת. לא היה צורך ביותר. אך העולם השתנה.
בית המשפט פועל במציאות ציבורית ותקשורתית בעלת קצב שונה - ומכאן הצורך במערך דוברות ייחודי לבתי המשפט. עיסוקו איננו יחסי ציבור לשמם אלא מתן תשובות ומידע מדויק, בנוסף לשקיפות שבפרסום על אתר של כל ההחלטות השיפוטיות באינטרנט. דברי כב׳ הנשיאה
דורית ביניש על בית המשפט העליון והאתגרים שבפני מערכת המשפט, דברים הנישאים באירועים פומביים כמו השבעת שופטים חדשים - הם לתפישתי חלק מתפקידה. אין בצורך זה משום פיחות במעמד בית משפט זה או מערכת המשפט. אין לחדול מכך ויש שיטענו שיש עוד להוסיף ולהגביר את עוצמת המסר. המדיניות היום מאוזנת - ונכונה.
אקסלרד: אך יש עוצמה בשתיקה ובריחוק.
רובינשטיין: לפעמים צריך להעמיד דברים על דיוקם. אתה קורא דברים שאינם נכונים עובדתית או שיש בהם פגיעה. נדרשת תגובה. גם אינני זוכר מצב כמו רצח שופט לפני כשש שנים - בשל היותו שופט. או להבדיל אותה זריקת הנעליים על הנשיאה. ישבתי לצידה אז. הרמתי את הנעל ואמרתי למאבטח לשמור את "הראיה״. זה היה יום עצוב. אנו חיים בעולם מורכב. ובעולם זה המעורבות של בית המשפט בשיח הציבורי שלא דרך פסיקה היא פעילות מעטה. נחוצה - ומכובדת.
אקסלרד: אדוני נמנה על שומרי המצוות בשיבתו בבית המשפט העליון. שתי זכויות - אך כאלה שיתכן ויבואו לעימות במצבים שבהם קשה ליישב את דין המדינה עם מצוות הלכה. איך אדוני מצליח ליישב את הסתירות כשהן עולות.
רובינשטיין: נשאלתי על כך גם בעת היותי היועץ המשפטי לממשלה. התשובה היא שלא קרה לי עד היום שאהיה במצב של קונפליקט שאומר עליו: אני לא יכול לפתרו. אני וכמוני שופטים אחרים שהם שומרי מצוות כאן ובבתי משפט אחרים - וברוך השם יש לא מעטים - כולנו אנשי חוק המחויבים לחוקי מדינת ישראל. בלי שום על יד - ובלי שום אם - ובלי שום אבל -ובלי תנאי. הביטוי העיקרי לפן המורשת היהודית ושמירת המצוות בעבודה השיפוטית הוא ההישענות על משפט עברי - מטבע הדברים, והוא גם אחד ממקורות משפטנו לפי חוקי המדינה, ואני בין אלה המנסים לתרום בעשיית שימוש במקורות המשפט העברי ככל שאוכל. מעבר לכך - לא מצאתי סתירות בין חוקי המדינה לבין ההלכה - ואנחנו עוסקים לא מעט בשאלות של דת ומדינה ובסוגיות העולות מבתי הדין הרבניים. כל שופט בא עם רקע והשקפות משלו - אך המסגרת ברורה. מדינה יהודית ודמוקרטית. זה מקובל על כל שופט.
המגמה של אדם מן היישוב בין אם הוא שופט או עורך דין - לא צריכה להיות חיפוש סתירות אלא חיפוש המכנה המשותף בין חוק המדינה לבין ההלכה והמשפט העברי. רק מי שמחפש את הדוקא ואת הפינות והקצוות - יחפש את המפריד. ואחרי כל זה - המחויבות של כל שופט היא לחוקי מדינת ישראל. לכך הוא נשבע אמונים.
חיים שיבי: בית המשפט העליון מגדיר ומגבש את הערכים החוקתיים של המדינה בשורת פסקי דין בעתירות בתחומי חברה ומדיניות. מזכות ילדים בני העדה האתיופית לחינוך ראוי שווה ועד זכויות עצירים ונחקרים בהליך שיפוטי. על כך עולות שתי תהיות. האחת - הפער בין הפסיקה לבין מימושה במציאות חיינו על-ידי זרועות הממשל השונות. יש פסיקה אך אין אכיפת מציאות של שיוויון.
השניה - הביקורת הקשה הנמתחת על בג״צ מן האגף הימני במפה. וראה דברי ח״כ
יריב לוין למערכת "הלשכה״ בדבר "השתלטות קבוצת מיעוט שולית שאינה מייצגת את הרוב על בית המשפט העליון". או דברי ח״כ
דוד רותם בערב פרידה מאלי בן דהן בו הופעת לצידו. לאמור: "אני יכול לתת לכם רשימה ארוכה של שופטים שאני לא בטוח שהם מכירים במדינת ישראל כמדינת ישראל״.
רובינשטיין: יש דרכים לגרום לכך שפסקי דין של בית משפט זה -יבוצעו. לא אחת, אף בטרם פסק דין, אנחנו משמשים כמעין שמרטף,"בייבי סיטר", של הרשויות - והכל כדי שימלאו את תפקידן. טיפלתי לפני שנים אחדות בתיק שעסק במינוי ועדת ערר על החלטות בדבר מתן פיצויים לנפגעי רכוש אחרי מלחמת לבנון. מי שלא היה מרוצה מהחלטות השמאים של מס רכוש - קבע לו החוק זכות ערעור.
החוק אמר - אלא שבפועל לא מינו את ועדת הערר. לאורך תשעה חודשים חזרתי וביקשתי תגובות המדינה, שלא חלקה כי יש להקים את הוועדה. ובכל פעם קיבלתי הסבר אחר מדוע העניין מתעכב - עד שהוקמה. כתבתי אז על תופעת השמרטפות. כן. יש דרכים לפתור את אי העשייה והמימוש בעקבות החלטת בג״צ. תיק אחר עסק בפיצויים לבעלי עסקים בשדרות - שנפגעו בגלל המצב. נסחב ונסחב - ובית המשפט ניהל מרתון דיוני "שמרטפות״ - עד להשגת תוצאה.
דעו, כשהגורם הבכיר והאחראי ברשות השלטונית מקבל מסר חוזר ונשנה מערכאה זאת - דברים קורים לרוב. עוד דיון ועוד דיון - עד לפתרון. ואם אין יישום? הדלתות כאן פתוחות ואנחנו קשובים מאד לטענה על החלטה ופסק שנותרו על הנייר. ובאשר לביקורת המוטחת כלפי בית זה בנוסח "פוסט ציונים״: עצוב שאני צריך להגיב על כך. הרי בתוך עמי אני יושב. בתוך חבר שופטים בו כולם יושבים עם כולם בהרכב זה או אחר באופן קבוע. ואני פה שש וחצי שנים - בדיוק חצי כהונה מלאה אם הקב״ה יתן חיים - ואני מכיר את עמיתי השופטים. את כולם. מי שמנסה לצייר את בית המשפט כמוטה וכפוסט ציוני אומר דברים חסרי שחר, עוסק בהדבקת דימוי שהוא עיוות. ואני לא אומר שאסור לבקר החלטות ופסקי דין של בית המשפט. וכששופט בדעת מיעוט בפסק דין - הוא למעשה מבקר את דעת הרוב. וזה קורה לא פעם ולא פעמיים. כל זה לגיטימי.
שימו על כף אחת של המאזניים את התועלת לציבור בבג״צ שדלתותיו פתוחות לרווחה ויש זכות עמידה לבאים בשעריו בריבם עם השלטון, ועל הכף השניה החלטה בתיק זה או אחר שלא עמדה במבחן הזמן - אין לי ספק שהכף נוטה לזכות התפקיד שממלא בג״צ. אני אומר זאת בלב שלם ובידיעה כמי שהיה כל חייו משרת ציבור. אין בבית משפט זה אחד שהוא פוסט ציוני. אין כאן אנשים בעלי דעות קצה. וכמובן, אין הזדהות פוליטית.
ואם תשאל שופטים אחרים על דעותי הפוליטיות שלי וכיצד הצבעתי או תשאל אותי על דעותיהם שלהם וכיצד הם הצביעו - אינני יודע והם אינם יודעים. איננו עוסקים כאן בשיחות על פוליטיקה.
ליאון אמיראס: ועדיין ואחרי הכל, אדוני יוכל להבין את רחשי ליבו של העם הרוצה לראות כאן שופטים מכל גווני הקשת הפוליטית. שיקוף נאמן של מגוון הדעות מחוץ לכתלי בית המשפט.
רובינשטיין: הייתה ועדת זמיר וקבעה שיש צורך בשיקוף - ואני בעד שיקוף. כדאי שהציבור יזדהה עם בתי המשפט ועם האנשים והנשים המכהנים בהם בתפקידי שיפוט. זה חל על ציבור דתי, ערבי, נשים, ימין, שמאל, מזרח ומערב, כל אחד מחלקי הפסיפס הישראלי בחברה הזאת מרובת השסעים.
אני בעד שיקוף - מבלי שארצה חלוקה על בסיס פוליטי, שמור לי מהעבודה ואשמור לך מהליכוד, שמור לי מקדימה ואשמור לך מהבית היהודי. בארה״ב - שופט פדרלי מתמנה ברוב המקרים ממפלגתו של הנשיא. כדי שהנשיא אובמה ימנה שופט רפובליקני צריך לקרות נס רפואי- משפטי-פוליטי. אצלנו אמת המידה היא מקצועית..ההנחה היא שבחירת אישים מקצועיים יוצרת בחירה מגוונת. והרי אתה לא תרצה שישבו בוועדת מינויים עם סרגל חישוב ויאמרו: קיבלנו עשרים אחוז שופטים מימין? נאזן בעשרים אחוז של שופטים משמאל. איום ונורא אם היינו מגיעים לכך.
מתי עצמון: הגיעה שעת חקיקה להקמת בית משפט לחוקה?
רובינשטיין: גם מבלי חקיקה שתקים אותו - בית משפט זה כבר עושה את מלאכתו כבית משפט לחוקה ועוסק בקביעת נורמות חוקתיות לאורך השנים האחרונות. הכל - על-פי המסורת הזהירה, המתונה, שעיצבו הנשיאים שמגר וברק והולכת בדרכם עתה הנשיאה ביניש. לא מזלזלים חלילה בכוחה ובסמכותה של הרשות המחוקקת, של הכנסת. באותם תיקי בג״צ חוקתי גובשו נורמות בזהירות ובשום שכל - וללא שהיו צבועות בצבע פוליטי זה או אחר. לא. בית משפט נפרד לחוקה -יהיה פתח לפוליטיזציה גמורה של המערכת. ואכן - אנו עוסקים כאן בעקרונות חוקתיים ובזכויות אדם, כל אדם. פרשת מחנה המעצר האמריקני בגואנטנמו הגיעה לבית המשפט העליון הפדרלי שנתיים וחצי אחרי שהוקם. אמרתי בפגישה לאחד השופטים שם כי אצלנו הנושא היה מגיע לדיון תוך שבועיים.
אקסלרד: אך לא מוכרע תוך שבועיים.
רובינשטיין: אכן. אילו ניתן באמצעות הקמת ערכאת ערעור נוספת כהצעת הנשיאה לצמצם את מספר התיקים כאן - דייני. לאפשר לשופטים יותר זמן למחשבה - זה מה שדרוש. ולא הבאתי את ערימת התיקים שאתם רואים בלשכתי כדי לעשות בפניכם הצגת תכלית. רבותי: הקושי העיקרי כאן הוא העומס. בארה״ב בוחרים לדון בערכאה העליונה, מבין אלפים רבים של 1492 בקשות, בכ-80 תיקים בשנה. השאר נדחות ללא נימוק. גם בקנדה. כאן - מתחילת השנה הזאת - הוגשו לבית המשפט כ-9000 תיקים והשנה טרם הסתיימה.
בשנים קודמות - מעל 11,000 תיקים וזה מן הסתם הצפי גם עד לסוף שנה זאת, או קרוב לכך. אתה עוסק כאן לעיתים בערר בזכות בסוגיות שבית משפט בערכאה זאת לא אמור לדון בהן. מבלי לפגוע באדם שחרותו נלקחה ממנו - האם כאן צריך לדון בשאלה האם מעצר בית של פלוני יחול ויתקיים בין השעות שמונה בערב לשמונה בבקר או שמא בין עשר בערב לשמונה בבקר? עוד שעתיים של חופש - זה נושא יקר מאד לפלוני ואחרון אני להקל בו ראש, אך האם בכך צריך לטפל בית המשפט העליון? יש כיום הצעת חוק בעקבות ועדת השופטת נאור לעניין זה. כל פתרון שיביא לצמצום מספר התיקים כאן - מקובל עלינו.
שיבי: ראית בתפקידים קודמים בכירים במערכת הממשל שנקלעו להליך משפטי ארוך. מבלי שאתייחס לתיק זה או אחר - אודה על דעתך בסוגיית קביעת הקלון בתיק. האם קביעה כי יש קלון במעשהו של בכיר שנהנה מאמון הציבור - היא אכן סכר יעיל בפני שחיתות? מובנת לציבור הרחב? שהרי הקלון מוטל והשחיתות לא פסה.
עצמון: הקלון הוא מושג משפטי? שהרי ההחלטה בפועל נתפשת לעיתים כהחלטה בבית הדין של דעת הקהל - בקלפי.
רובינשטיין:לא ארחיב דברים בעניין הקלון אלא ברמה העקרונית בלבד. הקלון נקבע על-פי דבר המחוקק. בסופו של יום מוטלת על בית המשפט האחריות לפרש. להחליט. כשלעצמי אני חושב שהגישה של המחוקק - נכונה. במציאות הישראלית לצערי הרב - זה נדרש. וקלון איננו או-דה קולון. מדובר בעבירות שריחן אינו שושנים. ואדגיש: אינני מתייחס לתיק זה או אחר.
שיבי: פעמיים לאחרונה הגיעו דבריך באירועים פומביים לכותרות בתקשורת. זעמת על רב עיר בישראל שהעז להטיל דופי בכשרות שופטים בישראל. והבעת את דעתך כי מדינה הוגנת כארה״ב חייבת לשים סוף פסוק למאסרו הנמשך של ג׳ונתן פולארד. ניכר בך שהדברים בשתי הסוגיות האלה - נגעו בך עמוקות. הראשונה- עוררה את זעמך. השניה - חשפה את המעורבות הרגשית שלך בפרשת פולארד כמי שהיה ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון בעת ששערי השגרירות ננעלו בפניו על-ידי אנשי הביטחון דאז של השגרירות.
רובינשטיין: בעניין רב העיר חולון הרב אברהם יוסף שאמר כי "מרגע שאדם התמנה להיות שופט - ופסל עצמו להצטרף למניין״ ועוד הוסיף דברים כגון שהשופט נקרא" מרים יד בתורת "משה׳ ולא ראוי להצטרף לכל דבר שבקדושה",אמרתי את שיש לי לומר במעמד הפרידה מן המנהל הפורש של בתי הדין הרבניים. אוסיף רק כי מפתיע אותי שעד היום מועצת הרבנות הראשית שהרב אברהם יוסף נמנה על חבריה, לא השיבה לפנייה של שופטים בדימוס ואישים מכובדים בנושא זה. עד היום - הם לא זכו לתשובה.
הנושא כולו מצער אותי מאד, שכך מדבר אדם המקבל את שכרו מן המדינה. ובעניין פולארד - היום הזה בו אנו מקיימים את הראיון ,21 לנובמבר, מלאו 25 שנים לכליאתו. העולם השתנה והוא בכלא. נכון - ישראל עשתה שגיאות. פולארד עשה שגיאות. היו מן הסתם שגיאות בצד האמריקני. אך די לכליאתו הנמשכת הזאת. די. כשהוא מדבר על פולארד, אליקים רובינשטיין אינו מנסה או מצליח להסתיר את רגשותיו. הוא כואב את המשך הכליאה. הוא הולם בידו על השולחן כשהוא מדבר על הציפייה מארה״ב שתשים לכך קץ. הוא מחפש במסמכיו ומוציא מברק ששוגר אז למשרד החוץ בירושלים - מברק סודי ובהול. רובינשטיין מדווח כי שמע לאחר מעשה מקצין הביטחון על מעצרם של פולארד ואשתו לאחר שהתדפקו על שערי שגרירות ישראל, ומסתמך על דיווח ראשוני של קצין הביטחון בשגרירות.
רובינשטיין: "הייתי מעורב רבות לאחר מכן במאמץ לשחרר את פולארד ואת אשתו הראשונה. הצלחנו להביא לשחרור האשה אך לא להביא לשחרורו. היו בין השאר שיחות שלי עם הנשיא בוש האב ועם ראש סוכנות הביון המרכזית - זה לא הועיל ולא צלח, וכמובן פניות בדרגים הבכירים ביותר. אך ארה״ב היא מדינה הגונה. ולכן אומר כך: 25 שנה חלפו - ופולארד עדיין נמק בכלא ENOUGH IS ENGOUH.
