יש פוליטיקאים, ששונאים אותם בגלל מה שהם. יש אחרים, ששונאים אותם על מה שהם מייצגים. אבל יש רק פוליטיקאי אחד, לעניות דעתי, ששונאים אותו גם על מה שהוא וגם על מה שהוא מייצג. והשנאה כלפיו חוצה מפלגות, אפילו מפלגתו שלו, והכוונה היא לאלי ישי.
השר אלי ישי, זה שהיה ה"סנג'ר" של
אריה דרעי, מתגלה מיום ליום כפוליטיקאי המאוס ביותר במקומותינו. אבל לא רק: גם לבכיינותו יצא שם-דבר.
לו היה ישי ממלא תפקידו נאמנה - ניחא. האיש נכשל בכל תפקיד, למעט אחד: תפקיד החתרן הבלתי נלאה תחת דרעי. במשרד העבודה והרווחה הוא כשל ועוד איך. כנ"ל במשרד התמ"ס. ועכשיו, במשרד הפנים. בתקופתו כשר העבודה והרווחה מספר העניים במדינה הרקיע-שחקים, כאשר דווקא בקרב תומכיו המזרחיים-מסורתיים הוא גדל ובלט יותר. כשר התמ"ס הוא ביטל את תוכנית
ויסקונסין, אבל פתרונות חלופיים הוא לא הציע וכמובן, לא יזם וביצע. כשר הפנים הוא ייזכר לדיראון עולם בשל מה שהוא עושה ובעיקר בשל מה שהוא לא עושה. אין לו בעיה לגרש 400 ילדים צברים ילדי
עובדים זרים, בדיוק כפי שאין לו בעיה "לייבא" ארצה אלפי פלשמורה עם קעקוע של צלב על המצח, כי מן הסתם הם יצביעו ביום פקודה לשס. אין לו בעיה לסלק עובד זר שאשתו וילדיו נולדו בארץ, אבל "לדפוק" אחלה תמונה עם הכדורגלן גוסטבו בוקולי או כל כדורגלן אחר. "פוטו אופרטיוניטי" (הזדמנות צילום) קוראים לזה בעגה המקצועית.
אבל עדיין אין זה השיא. השיא היה בתחילת השבוע, כאשר הוא כינס מסיבת עיתונאים שבמהלכה התלונן על כך שהשנאה והגזענות כלפי החרדים עברה כל גבול. הוא רק שכח, שהוא זה האחראי לכך שאלפי חרדים משתמטים משירות צבאי או לאומי, שחיילים רבים שעברו גיור במסגרת צה"ל חוששים, בגללו, שיום יבוא וגיורם לא יוכר, שמצב הכבאות בארץ הוא קטסטרופלי הרבה בגללו. מזל שאת התגובה הכי טובה והכי עניינית הוא "זכה" לקבל דווקא ממי שנושף בעורפו כבר כמה שנים, השר
אריאל אטיאס: "שונאים אותנו כי אנחנו לא עוסקים בנושאים חברתיים, אנחנו עוסקים בגיור במקום בדיור", צוטט שר השיכון הצעיר מתריס נגד יושב-ראש מפלגתו.
השר ישי הוא "קוטר" אחד גדול. לוזר אחד גדול. עסקנצ'יק קטן שמוציא שם רע אפילו לסחטנות של הח"כ המנוח אברהם שפירא. הוא יודע רק ליילל ולהתלונן. אף פעם הוא לא יבקר את עצמו, והביקורת שלו כלפי כל העולם ואשתו היא בבחינת ביקורתו של "הקוזק הנגזל": בתקופתו כיושב-ראש שס המדינה נסחטה במיליארדי שקלים אומנם, אבל כספים אלו היטיבו רק עימו ועם שולחיו, לא עם מצביעיו שעדיין מייחלים לשס חברתית, סולידרית, אמפטית. שס שלוחמת את מלחמתם של החלשים שתרמו משהו למדינה, ולא את מלחמתם של החזקים שרק מצצו מהמדינה.
אלי ישי הוא חלומו של כל ראש ישיבה, שלקופתו מוזרמים כל חודש מאות אלפי שקלים עבור "תלמידי חכמים הממיתים עצמם באוהלה של תורה". אבל מזמן הוא לא חלומו של זוג צעיר, מזרחי ומסורתי המתגורר בשכונת ג'סי כהן בחולון, שכונה ד' בבאר שבע או בשכונת התקווה בתל אביב שמשווע לאיזו דירת שלושה וחצי חדרים, עם משכנתה סבירה, קרוב למרכז העיר. ועל כך שס, כך אני מאמין ומקווה, תשלם מחיר כבד בבחירות הבאות.
ב-26 בדצמבר הקרוב יחגוג אלי ישי 49 חורפים. יש לו סיבה לחגוג: הוא יושב-ראש מפלגה, הוא שר בכיר, הוא סגן ראש הממשלה. מי צריך יותר מזה? בטח לא מי שלמד בישיבה, שירת כמש"ק דת וכל חייו עסק בעסקנות שמצריכה הרבה תככנות ומעט בושה, אם בכלל. אבל מה עם אותם חצי מיליון מצביעים שנתנו לו ולחבריו את הזכות לשבת על כיסא מרופד מעור של צבי? מה יהיה עליהם? מתי הם יוכלו סתם ככה לחגוג? האם הם יוכלו אי-פעם לזקוף את ראשם בגאווה ולומר "אני מתפרנס בכבוד, חי בכבוד"? כנראה שלא, לפחות לא כל עוד אלי ישי הוא ה"לידר", המנהיג.
