בתוניסיה יוצאים לרחובות ומעיפים את הנשיא לכל הרוחות, בעוד בישראל מחפשים מפלגה שתקפיץ אותך לתוך הכנסת והממשלה. תמיד, אבל תמיד לפני בחירות מחפשים כל מיני "מסרוחים" את המפלגה שכמעט בטוח תכבוש את השלטון, ויאללה קופצים לתוכה. התופעה המצחינה הזו אינה מותירה ספק באשר לאיכות חיינו בכלל ובתחום הפוליטי בישראל בפרט, ולמעשה מקבעת את הכאוס הציבורי לשפל נוראי עוד טרם החלו הבכיות הסטנדרטיות שלאחר הבחירות.
גועל הנפש בישראל לא נגמר וכנראה לא ייגמר. הבושה לא חלפה מהפוליטיקאים וכנראה גם לא ממחליפיהם ה"טבעיים", ואנחנו נמשיך להתבייש בפני עצמנו והעולם. אל יתעוררו כאן הדוגלים בדמוקרטיה הזוהרת של מדינת ישראל ויטיפו לי: "לך תתמודד גם אתה...". איך להתמודד? להקים רשימה עצמאית? מה אני רוטשילד? מי אני,
יאיר לפיד, שהצלחתי להתייפייף בטלוויזיה בלי להשקיע אגורה שחוקה... ועוד להתעשר מזה? ונניח שהתפקדתי לקדימה... נגד מי אצטרך להתמודד כדי לזכות במקום ריאלי? נגד
עמיר פרץ? נגד
דן חלוץ? נגד
עמרי שרון? נגד...
צחי הנגבי?!
מישהו פה מנסה להקיא עליי עוד לפני שהוצאתי את מעיי לתוך בית השימוש?! אני מתחיל להריח ריח לא טוב, ולבטח אינני היחידי שמריח שהכיוון לא הולך להיות רווי ריח שושנים וטבול בטעם של דבש. השאלה הגדולה היא: "מי האשם בתוצאה הנוראה אליה הגענו עד הלום?" אנחנו, שאיננו תוניסאים, או "הם" - שהם יודעים זאת?!
