פעם מצע מפלגת העבודה, למרות גלגוליו השונים, התמקד סביב
"ציונות וסוציאליזם". כזו הייתה גם דרכה של תנועת העבודה (להוציא את מפ"ם שדגלה במדינה דו-לאומית ובסטאלין שמש העמים). במהלך השנים, התבררו לפחות שני דברים עיקריים סביב הסוציאליזם: האחד - כי הוא יכול להתגשם אך ורק במשטרים טוטליטריים והשני - שהסוציאליזם עומד בסתירה גמורה לדמוקרטיה וחופש הפרט. לראיה - מדינות הגוש המזרחי, בריה"מ,
קוריאה הצפונית וקובה. בשלהי סוף המאה העשרים מרבית המדינות הללו שקראו לעצמן סוציאליסטיות ו/או קומוניסטיות, השתחררו מהסוציאליזם. הן עשו זאת דרך מימוש והגשמה לדמוקרטיה. אירועים בולטים לכך היו התמוטטות בריה"מ ונפילת חומת ברלין. המדינות הדיקטטוריות קובה וקוריאה הצפונית הן למעשה המדינות היחידות שנשארו "סוציאל דמוקרטיות". גם הדוגמאות של מדינות צפון-מערב אירופה, של "סוציאליזם", או סוציאל-דמוקרטיות, הן חיקוי כושל לכלכלה חופשית תוך כדי פגיעות בחופש הפרט והיוזמה הפרטית.
תוך כך, עם הזמן, גם בארץ המצע המשולב של "ציונות וסוציאליזם" הפך ללא-רלוונטי. הלא-רלוונטיות הייתה כמובן בחלק הסוציאליסטי שבו. "ציונות וסוציאליזם" התחלפה במציאות למעשה באתגר של
"ציונות וכלכלה חופשית". כלכלה חופשית ישימה, כידוע, אך ורק בדמוקרטיה. כך קרה, למשל, כי התנועה הקיבוצית אולצה להפוך לתנועה קהילתית כאשר מרבית הקיבוצים עברו הפרטה (שומו שמיים, המילה הגסה, רחמנא לצלן...). מפלגת העבודה ותנועת העבודה לא ידעו לשנות ו/או להתאים את המצע והדרך שלהן לרלוונטיים מבעוד מועד, מכל המשתמע מכך, של כלכלה חופשית המשולבת בציונות. ולכן הפכו, בתהליך מתמשך, לפחות רלוונטיות אלקטורלית. במהלך דור אחד, יותר מרבע מן העם נטש אותה. מ-44 מנדטים בכנסת לכדי 8 מנדטים בלבד. נפילה של 36 מנדטים. לזה אין תקדים. בה בעת במקביל, מפלגות שמאל אחרות נמחקו כליל מהמפה הפוליטית בישראל: מק"י, מוקד, מפ"ם, השמאל החדש, מצפן,
אורי אבנרי, מפלגת לובה אליאב, והרשימה עוד ארוכה.
פעם, במפגש סטודנטים באוניברסיטה בארה"ב, אמר בובי קנדי כך (בתרגום חופשי מאנגלית):
"בכלכלה חופשית את/ה חייב ליטול יוזמה. אחרת מישהו אחר יאמר לך מה לעשות". בישראל, מאז המהפך ב-77', אנחנו נמצאים בכלכלה חופשית אשר ביישומה, למפלגת העבודה, שדגלה בעיקר במדיניות הסובסידיות למיניהן, לא היה חלק. כלכלה חופשית,
חופש העיסוק, חופש הפרט וגלובליזציה הם מציאות עולמית שהסוציאליזם לא יכול להתמודד מולה. בהקשר זה ראוי להזכיר כדוגמה, כי ממשלת גולדה ואחר-כך ממשלת רבין בזמנו סירבו להכיר בתעשיית ההיי-טק כאחת מהתעשיות העדיפות מהיותה יצואנית. בכך נמנעו מתעשיה זו, בראשית דרכה, תמריצים שהיו מקובלים אז לתעשיות עתירות ייצוא; והיתר היסטוריה.
לעומת זאת, היום מייצגים ומיישמים כמה ח"כים מ"העבודה" כמו שלי יחימוביץ' ו
עמיר פרץ את המושג
"איש טוב בחברה האנושית לא יכול להיות איש עשיר. ומאידך-גיסא, איש עשיר לא יכול להיות איש טוב בחברה האנושית". את זה אמר הסופר הקומוניסט טולסטוי. מושגי שלי יחימוביץ' אלה אולי נובעים מעברה כשתמכה במפלגת חד"ש, גלגול נשמות של מק"י הקומוניסטית. במציאות שכזו, חברי השמינייה ב"עבודה" מנסים אולי לקחת את השם "ציונות וסוציאליזם" ולכבס אותו עם "לנור" - סוג של נוזל המקנה ריחניות ומרכך כביסה - אבל אינו הופך, למשל, חולצה למכנסיים, ולקרוא לו
"סוציאל-דמוקרטי". זהו בלוף פוליטי, שאף אחד לא יודע מהו. באם נוסיף על כך את איכות חברי השמינייה, כפי שהיא, נקבל תמונה אלקטוראלית עגומה וחסרת תוחלת.
נקודת השוקת השבורה
לנוכח השינויים בעולם, במקום לעסוק בעידכונים כלכליים וחברתיים במצעה ובעיסוקיה, במה עסקה מפלגת העבודה במשך עשרות השנים הללו? בעניין המדיני בעיקר. איך אמר פעם
שמעון פרס, "אם יהיה שלום עם הפלשתינים, כל הבעיות האחרות תיפתרנה". הוא אפילו כבר הגיע ל"מזרח תיכון חדש". האומנם? אז איך הפכנו לחברה ב-
OECD ללא שלום עם הפלשתינים? וכשמתעסקים רק בעניין המדיני, ובמיוחד שגם הוא לא מצליח (כלומר אין שלום, אוסלו הפך אסון, וכך גם היציאה מעזה לגבולות 67', והסרת המסכה מפניו של ערפאת כשהתברר שאיננו פרטנר), אז לאן מגיעים עם כל זה? לשוקת שבורה.
ראשית מגיעים למלחמת שנאות. החל בספר "תיק שרות" עם המותג "חתרן בלתי נלאה" וכך הלאה, מחנאות של שנאה יוקדת. הדבר הערכי הבולט של העבודה בעשרות השנים האחרונות הוא הערך השלילי שיש בשנאה הפנימית והחיצונית, שהקרינה היטב דרך הנזקים שהשנאה עשתה. שנאה איננה אג'נדה ראויה. לכן הכיסוי לה היה תעשיית השלום. הופיעו להם הטקסטים השחוקים, "למען השלום", "קורבנות השלום", "שיחות שלום", "הערבים תמיד צודקים", "ויתורים למען השלום", "צעדים בוני אמון", "מתווה קלינטון", "מפת הדרכים", "אנאפוליס", "ואי פלאנטישין", "סיכונים מחושבים", "הסכם מדף", "
שלום עכשיו" והרשימה עוד ארוכה... ועוד ביטויים נוספים אחרים, בהם אנטי-ציוניים, עד כדי ברית פוליטית מוזרה עם אויבי ישראל.
אפשר ללמוד שהשנאה הפכה את המותג "עבודה" לחסר ערך במישור המוניציפלי, פחות יותר, פחות אפילו מזה של מפלגה חדשה, יחסית לעבודה, שס. כלומר, המותג "עבודה" הוא חסר ערך אלקטורלי לחלוטין כמעט בכל עיר ואם בישראל. אפילו מזכ"ל מפלגת העבודה, חיליק בר, חבר מועצת עיריית ירושלים, נבחר למועצה כנציג ברשימה מקומית ולא ברשימת "העבודה" המקומית. דבר זה מסמן את הינתקות העבודה מהציבור ומצרכיו. דבר זה מסמן את השנאה הפנימית שהפרקטיקה הפנימית המעשית שלה הייתה "אם אני לא אבחר, אז גם את/ה לא". אשר על כן, בדרכה העכשווית, מפלגת העבודה בעתיד הנראה לעין, של לפחות עוד שתי מערכות בחירות, לא תהיה מותג ראוי גם במישור הארצי. המותג ייעלם. ברור שלא ייצא ממנה מועמד לראשות ממשלה. ואם היא תתמודד על העניין החברתי, היא תמצא שם לפחות עוד שלוש מפלגות מצליחות יותר ממנה. והרי ההזדמנות הזו לכך ניתנה לה כבר בעבר, בראשות עמיר פרץ. ולאן הוא הלך עם אמינותו? ומי יאמין לו עכשיו? קל וחומר, אחרי מה שנאמר עליו בדוח וינוגרד? הבוחר הישראלי עדיין לא השתגע, עדיין לא מטומטם.
מפלגה חסרת-תוחלת
כדי לתאר את המצב העכשווי הפנימי במפלגת העבודה ניתן להיעזר באפרים קישון שאמר כך:
"מה זה פוליטיקאי בישראל? מי שעושה יד עם שולטהייס (ובמקרה זה תבחר: בן-סימון, כבל, פרץ, יחימוביץ', הרצוג, ברוורמן, מג'אדלה, פואד) כדי לשים רגל לבירנבוים (ובמקרה זה תבחר: בן-סימון, כבל, פרץ, יחימוביץ', הרצוג, ברוורמן, מג'אדלה, פואד)". הללו, כל אחד בפני עצמו, מייצגים תרבות של חוסר דמוקרטיה. תרבות של באם הוועידה מקבלת החלטות נוחות, אזי היא גוף דמוקרטי. וכשלא כך הם פני הדברים, הללו טוענים שהיא נשלטת, נקנית בכסף, או איננה דמוקרטית. שלא לדבר על "מפקדי ארגזים" למיניהם.
מפלגת העבודה היא מפלגה שגירשה מתוכה את מייסדה,
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון ומייסד המדינה; קראה לו ניאו-פשיסט; הסירה את תמונתו מהקיר ושמה תחתיו את תמונת רבין. אין מדובר בכך שרבין איננו ראוי. אבל מטרת תמונת רבין היא לסייע אלקטורלית תוך כדי רקידה על הדם. זוהי מפלגה שבראשה עמדה ראש ממשלה שסירבה להצעת השלום של סאדאת טרם מלחמת יום הכיפורים. וכיום? מי מהשמינייה מסוגל להשכין שלום עם הפלשתינים? סימון הטירון? או פואד הוותיק אחרי שישחרר את ברגותי הרוצח? זוהי מפלגה שבבחירות לפני המהפך ב-77', הפחידה את העם בישראל כשאמרה: "והיה ומנחם בגין יעלה לשלטון, תהיה מלחמה, כי הוא פשיסט". ובגין כאמור הוא זה אשר עשה את השלום עם מצרים. אז מי יאמין להם עכשיו? מה ערכם האלקטורלי?
כיום אין תובנה בעבודה שדעת הציבור השתנתה. כאשר נמצא בציבור התחזקות המגמה של ציונות, מאידך-גיסא נמצא ירידה בתמיכה בשמאל ובמושגיו. מכאן, שבישראל, ציונות ושמאל הם שתי פונקציות שונות והפוכות אחת לשנייה. כאשר האחת עולה, השנייה יורדת, ולהפך. חברי השמאל בעבודה, בהם חברי "שלום עכשיו" וראשיו, הגיעו למצב אבסורדי עד כדי שכל אחד מהם צריך להוכיח שהוא ציוני. דוגמאות טריוויה לכך הן שכל שמאלן בעבודה חייב להוקיע את דרכה של טלי פחימה, חייב לגנות את דרכו של העיתונאי חיים הנגבי שמבקש להיקבר בבית קברות מוסלמי בחברון. חייב להוקיע את מעשיה של ענת קם והעיתונאי אורי בלאו מהארץ. אלו הן משימות שלא ניתנות להשגה. אשר על כן, לעבודה במצבה הנוכחי אין תוחלת.
"חיידקים של שנאה לעצמו"
בספר "אל מול פני המערכה" התייחס לכך ברל כצנלסון באלו הדברים הקשים:
"היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?".
בנוסף לכך, לציבור לא ברור מהיכן השמאלנים בעבודה מקבלים את הכסף למימון פעילויותיו התמוהות בהן כנגד המדינה הציונית וחיילי צה"ל. מדוע, למשל, יו"ר קרן ברל כצנלסון, הגב'
קולט אביטל, צריכה בעת ובעונה אחת לשמש גם יועצת ל-JSTREET בארה"ב? גם על עניין זה דיבר ברל כצנלסון בעיתון דבר מיום 1 במאי 1936 כשכתב כך:
"...וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי...יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית...אל דומי למצפוננו". במצב שכזה ובנסיבות שכאלה, פשוט בושה לבקש מהציבור הישראלי תמיכה אלקטורלית לעבודה.
מיותר לציין כי גסיסת מפלגת העבודה נמשכת זמן רב. ההתמוטטות באה בעקבות הריקבון המוסרי הלאומי שחדר בה. חדרו אליה גם חיידקי הדעתנות של השמאלנות החדשה, הפוסט-ציונית וגם זו האנטי-ציונית. גם כאלה שהן פוסט-יהודית ואפילו דעות אנטישמיות, השתלטו על שולי המפלגה השתלטות עוינת. במשך השנים לא נמצא בתוכה מנהיג שיעצור את הסחף. הם לא יכולים היו להתמודד עם עובדות "השלום" במזרח התיכון. בתקופת הזוהר שלה בגלגוליה השונים, הייתה העבודה המפלגה הלאומית המרכזית. בתהליכי גסיסתה ובעת הזו הפכה להיות תנועה שולית, המייצגת שמאלנות מדינית מנותקת מן העם ומשאיפותיו. אם תשתנה, היא תידמה למפלגות קיימות. אם תישאר בעמדותיה החלודות, תימחק סופית. העבודה היא מפלגה ללא תוחלת אלקטורלית.
