חבורה תשקורתית שכזאת

אני תוהה אימתי יבוא היום בו ייעורו אנשי התקשורת בישראל ויסיקו את המסקנה הבלתי נמנעת שהם פועלים נגד עצמם. המציאות מוכיחה בבירור כי צרכני התקשורת ברובם אינם קונים את הפרקמטיא המוּטָה, וביום הבחירות הם מצביעים קודם כל נגד התקשורת ורק אחר-כך בעבור מפלגות. הקוראים, המאזינים והצופים שאמורים לגבש להם דעה על-סמך נתונים, עובדות ופרשנויות, עושים זאת בחפץ לב ומאמצים אל ליבם את ההפך הגמור מכל מה שהתקשורת מטיפה לו. אנשי התקשורת חייבים לשאול את עצמם איך זה קורה ומדוע? איך לעזאזל נשפכים הררי מילים על קילומטרים רבועים של יריעות ועל שנות שידור יקרות, וכולן בהירות וברורות, מפורטות ומנומקות, ובכל זאת, מובנות ומתקבלות במשמען ההפוך? ה"בון-טון" התקשורתי בישראל היה לנחלת מעטים, מתי-מעט, מיעוט בטל ומבוטל ומנותק מן המציאות. אם נקפיד לדייק - אחוזים בודדים וחסרי משמעות. "אנחנו האיכות!" קרא לזה העיתונאי עודד בן-עמי בענווה גמורה. גדעון לוי קורא לכתוב את מה שלא רוצים לקרוא ולהשמיע את מה שלא רוצים לשמוע. הוא אינו עוצר לרגע לחשוב מדוע לא רוצים לקרוא אותו, מדוע אוטמים את האוזניים משמוע את דבריו ומדוע הוא כל-כך מוקצה מחמת מיאוס? אם נתייחס לתוצאות הבחירות, לא נוכל להתעלם מן העובדה שהבוחרים היהודים במפלגות הערביות, חד"ש, מרצ, העבודה וחלק ממפלגת קדימה, הם אנשי התקשורת עצמם ובני משפחותיהם. אין שותפים אמיתיים לבד מהנבחרים עצמם או כל המתפרנסים מהם לעשרות אלפיהם! כלומר, התקשורת מזינה את עצמה ואת שוחריה המזינים את התקשורת ובכך את עצמם וזהו זה. הציבור? מה זה? כל עוד אמצעי התקשורת הם פרטיים הממומנים בכסף פרטי, לא צריכה להיות בעיה. הטרוניא מתקוממת לה כשהממון הוא ציבורי. הציבור מממן את הרדיו על כל שלוחותיו ואת כל ערוצי הטלוויזיה, את כל מכוני המחקר המזינים את התקשורת, את האקדמיה, עמותות, קרנות, ארגונים ואיגודים לרוב. גם התרומות הן בגדר כסף ציבורי למען הציבור, וכולם חייבים להיות קשובים לרחשי הציבור המממן אותם. אני כבר לא מדבר על החובה לשרת את הציבור הזה, להתחשב בו, לשקף את מגוון הדעות הרווחות בו וגם להקצות לו אי-אלו פינות שיבוא בהן לידי ביטוי.