ההתקוממות במצרים, מעבר לכך שהיא סיבה לדאגה ומקור לחשש מפני העתיד, היא גם הזדמנות בלתי חוזרת לעמוד על מידת המבוכה הפוקדת את "מחנה השלום הישראלי". מחנה זה הטיף מזה עשרות שנים לסיום הכיבוש ולחתימת הסכמי שלום עם כל מדינות ערב - מצרים, סוריה, ירדן - ללא קשר למשטרן הפנימי, ובירך על כל הסכם שנכרת. הפגנות "
שלום עכשיו", כזכור, לא קראו לבגין לשלול מו"מ עם מצרים רק בשל אופי המשטר שלה.
מחנה זה גינה ומגנה את ישראל בכל במה ובכל הזדמנות על שום שלא השלימה את המו"מ עם הרשות הפלשתינית ואינה מנהלת מו"מ גם עם החמאס, על-אף שאיש אינו טוען שהרשות מהווה ממשלה דמוקרטית נבחרת כדין, או שהחמאס מתיימר להיות ממשלה דמוקרטית. מי שטען שהשלום שנכרת עם משטרים כאלו אינו הסכם אמיתי, זכה לקיתונות של רותחין מצד שוחרי השלום בכל תנאי, בכל זמן, בכל מצב ועם כל אחד.
מעולם לא זכו ממשלים רודניים לפטור כה גורף מחובת שמירת זכויות האדם כפי שזכו לו המשטרים הערביים מצד רוב פעילי השמאל בישראל. הדילמה שלהם הייתה ברורה: אם יטענו שהסכם שלום עם ממשלים רודניים הוא חסר-משמעות מאחר שהעם הנאנק תחתיהם לא יקבלו, ממילא הם היו מצדיקים בכך קיפאון מוחלט במו"מ לשלום, עד לשינוי המשטרים ומבחינתם קיפאון והיעדר מו"מ אינם אופציה. קיים, אגב, אדם אחד שטוען כי אין לנהל מו"מ עם דיקטטורות, אנטולי (נתן) שרנסקי, אבל הוא כידוע נחשב לימין קיצוני. כשהשר ליברמן טען שממשלת הרשות אינה לגיטימית על-פי החוקה שלה עצמה ולכן אינה יכולה לנהל מו"מ, הוא הוקע מיד כאויב השלום.
אם הקורא זקוק להוכחה עדכנית לנטען, הוא יוכל למצאה ברשימתו האחרונה של
גדעון לוי. ראשית, מסביר לנו הכותב שדינם של כל המשטרים הרודניים, לרבות הכיבוש הישראלי - שבוודאי עונה להגדרה - להיות מופלים על-ידי העם, והמסקנה: "מוטב לסיימו בטוב, בהסכמים שמבוססים על צדק ולא על כוח, רגע לפני שההמונים יאמרו את דברם ויצליחו את החושך לגרש" - הכוונה לסיום הכיבוש בהסכם כמובן.
אז עם מי בדיוק נעשה הסכם? הרי אי-אפשר לשאת ולתת עם העם ישירות?!
גדעון לוי לא עוזר לנו לענות על שאלה פשוטה זו, אך מזהיר אותנו: "היום מצרים ומחר פלשתין; אתמול תוניס ומחרתיים עזה. לא רק שלטון הפתח ברמאללה ומשטר החמאס בעזה מועדים ליפול, אלא אולי גם, יום אחד, הכיבוש הישראלי, שבוודאי עונה על כל הקריטריונים של רודנות פשע ומשטר רשע".
בקיצור, מלכוד מושלם - אי-אפשר ואין טעם לשאת ולתת עם משטרי הפתח והחמאס על סיום הכיבוש הנפשע, כי הם משטרים רודניים שמועדים ליפול ואי-אפשר להמשיך בכיבוש וחייבים לסיימו במו"מ להסדר עם המשטרים המועדים ליפול. שוב נשאל: עם מי, לעזאזל, אנחנו צריכים בכל זאת לשאת ולתת? לגדעון לוי הפתרונים. למרבה הצער, לוי לא לבד, ואת הטיעונים הלוהטים והמטופשים האלו ניתן לשמוע מכל עבר מבלי שהדוברים עומדים על חוסר ההיגיון שבהם ועל המלכוד שהם יוצרים.
היום באמת אין טעם לשאת ולתת על הסכמי שלום בכלל, מאחר שהמצב במזרח התיכון הוא נזיל לחלוטין. אין להמשיך במו"מ הווירטואלי המופקר וחסר האחריות שניהלו אולמרט ולבני עם הרשות הפלשתינית שאינה נהנית מלגיטימציה כלשהי. אין לנהל מו"מ גם מפני שעתיד השלטון בירדן אינו ברור וכל מו"מ עם הרשות חייב היה להתבסס על הנחת יציבות המשטר בירדן, אחרת אין להסדרי הביטחון שחייבים להיות נלווים לו כל משמעות. אם תהיה מהפכה בירדן - זו לא אפשרות רחוקה - תשתנה המפה מיסודה ויידרשו תשובות אחרות לגמרי.
אני מניח, שלא משנה מה נעשה, בעיני גדעון לוי וחבריו תמיד נהיה משטר של כידונים ורשע. עם ישראל יצטרך להיות מוכן לאפשרות שהוא נידון להמשיך ולחיות על חרבו עוד שנים רבות.
נאומו של משה דיין על קברו של רועי רוטנברג ז"ל תקף גם היום: "אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו".
מאידך-גיסא, בצד החששות, שינויים יוצרים לעתים הזדמנויות, שכרגע אין דרך לצפות אותן. במקום שנקבע את עצמנו בתבניות חשיבה ישנות, נלמד את המציאות החדשה ונבחן בזהירות שמא היא מאפשרת לנו הסדרים ופתרונות שעד כה נראו בלתי אפשריים.
