"אני וכל הארגון שלי מאוד בעד חירות עיתונאית ואני מאוד מכבד את זכות הציבור לדעת", כך אמר אמש
יובל דיסקין, ראש שירות הביטחון הכללי, במסגרת רב-שיח שנערך בבית סוקולוב בתל אביב לזכרו של העורך
דב יודקובסקי. במהלך הדיון, בהשתתפות נשיא בית המשפט העליון בדימוס
מאיר שמגר, העיתונאים
נחום ברנע ו
אמנון אברמוביץ', ובהנחיית
אילנה דיין, התייחס דיסקין בהרחבה לתפיסת עולמו ביחס לנקודות המפגש שבין כלי התקשורת לשירותי הביטחון.
ראש השב"כ אמר שלדעתו לעבודת התקשורת במדינה דמוקרטית חשיבות קיומית "לא פחותה" מזו של מערכת ביטחון וגופי מודיעין. יחד עם זאת, דיסקין אמר כי הוא מצפה שהתקשורת תכבד את עבודתם של שירותי הביטחון ותגלה אחריות "כאשר היא מגיעה למידע שנוגע לעניינים מהסוג הזה".
דוגמה מובהקת למגע של התקשורת עם "עניינים מהסוג הזה", שדיין שבה והעלתה במהלך הערב, היא המקרה של עיתונאי
הארץ אורי בלאו שקיבל אלפי מסמכים ברמות סיווג גבוהות מענת קם, שצברה אותם בעת שירותה הצבאי, ופרסם כתבות בהסתמך על אותם מסמכים. דיסקין נזכר כי הפעם הראשונה שהמקרה הובא לידיעתו הייתה במהלך שיחות שקיים עם הרמטכ"ל, שביקש ממנו לחקור את ההדלפה.
לדברי דיסקין, להבדיל ממקרים אחרים בהם התבקש לחקור הדלפות מסוג זה וסירב, במקרה של בלאו נענה לבקשה "משום שהיה לנו, לאחר בדיקות שעשינו, יסוד סביר להניח שהמסמכים שראינו הם רק קצה קצהו של הקרחון". דיסקין ציין כי "יש הבדל בין פרסומים מילוליים לבין זה שאתה רואה צילומים של מסמכים ברמת סיווג של סודי, סודי ביותר, בעיתונים".
דיסקין סירב להשיב באופן ישיר על השאלה אם באמצעות המסמכים שקיבל מבלאו חשף את זהותה של קם, שמתנהל נגדה משפט בגין ההדלפה, אך אמר כי עוד בטרם נפתחה החקירה הוצע לעיתונאי להחזיר את המסמכים, והוא סירב. את משך הזמן הארוך שלקח לשירות הביטחון הכללי לחשוף את זהות המדליפה ייחס לכך שפרשה זו הייתה "מאוד סבוכה" ומיד הוסיף: "אבל בסופו של יום הגענו לענת". דיסקין ציין כי הופתע מכמות המסמכים המסווגים שהחזיק בלאו.
כשנשאל מה דעתו על הכתבה בהארץ שהחלה את כל הפרשה, ועסקה בחיסולים בלתי חוקיים לכאורה על-ידי צה"ל, אמר ראש השב"כ כי בזמנו "הכתבה בהחלט נראתה לי חשובה אבל הפרסום של המסמכים בתקשורת נראה לי לא מן העניין ולא נכון".
"אני יכול להבין שעיתונאי יגיע למידע כתוצאה משיחות שלו עם אנשים", אמר, "אבל בין זה לבין להכניס את האצבע לעין וגם לסובב אותה בפרסום של מסמך ברמה סודי ביותר, בעיני זה כבר מתחיל להיות בעייתי. ואני חושב שהחשדות שלנו התאמתו כי זה לא היה רק שני המסמכים על הסיכול הממוקד [...] הסתבר שהיו שם מסמכים על תוכניות המגננה של צה"ל, ותוכניות מבצעיות כאלה ואחרות להשתלטות על מקומות כאלה ואחרים שבטוח לא צריכים להיות בידיו של עיתונאי".
בהמשך הדיון אישר דיסקין כי קיבל מידיו של בלאו לא רק את המסמכים שהעבירה לו ענת קם (דיסקין נקב במספר: 2,085 מסמכים) אלא "את כל המסמכים הסודיים שהחזיק בידיו". דיין הקשתה ושאלה כיצד יתכן שבמסגרת ההסכם הראשון עם בלאו הסכים השב"כ להעניק לו חסינות מפני העמדה לדין ואילו בהמשך נסוג מכך. "החלטתם לסגור חשבון?", שאלה.
ראש השב"כ השיב כי בלאו לא עמד בתנאי ההסכם הראשון וכי "לא הייתה פה שום סגירת חשבון". לדבריו, "אם היה אזרח מן השורה גונב את המסמכים האלה או אורי בלאו מחזיק את המסמכים, כנראה באזרח היינו מטפלים בצורה הרבה יותר נחושה, תקיפה, נחרצת ומהירה מאשר באורי בלאו. משום שהוא עיתונאי חשבנו 77 פעמים לגבי אם מטפלים, איך מטפלים, כמה מטפלים". דיסקין הדגיש כי גם לאחר שהוחלט על מהלכי חקירה, כולם קיבלו מראש את אישור היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה.
באופן כללי ציין ראש השב"כ כי לדעתו התקשורת הישראלית אינה מונעת רק מעקרונות נשגבים כחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת אלא גם "ממניעים כלכליים". לדבריו, "המניע הכלכלי והתחרותיות בתקשורת לעתים יוצר סיכונים גם לסודות מדינה".
דיסקין התייחס בדבריו להשפעת התקשורת על המשא-ומתן לשחרור החייל השבוי גלעד שליט, ואמר כי במהלך חודש מרץ 2009, כשנשלח לקהיר לשיחות עם נציגי חמאס, הייתה לתקשורת הישראלית השפעה מכרעת. "אני לא יכול להגיד שזה [העסקה] היה על מצב של על סף סגירה ורק הצעקות מהארץ מנעו את זה, אבל אני יכול כן להגיד בוודאות שאנשי החמאס שהיו במשלחת בקהיר ושוחחו איתנו דרך המתווכים המצרים, חד וחלק לא רצו לעצור בשום נקודה משום שהתחושה שלהם הייתה שלא משנה מה אנחנו מציעים ומה עולה על הפרק במשא-ומתן הזה, בלאו הכי, גם אם נגיד שאנחנו לא מקבלים ונחזור לארץ, הלחץ הציבורי יכופף את הממשלה והיא בסופו של דבר תקבל את העסקה", אמר דיסקין.
נחום ברנע סיפק דוגמה משלו לאופן שבו התחרותיות בתקשורת משנה את כללי המשחק בכל הקשור לרשויות הביטחון. "ישבנו לפני כמה שבועות, גם אמנון [אברמוביץ'] וגם אני, אצל ראש המוסד היוצא
מאיר דגן", סיפר. "הוא הזמין 25 עיתונאים בערך לשמוע אותו לתדריך אוף דה רקורד. לקח 3 שעות עד שהתדריך הופיע כולו באמצעי התקשורת האלקטרוניים ואף אחד לא מצמץ בכלל.
זה עולם אחר, זה עולם חדש שבו אתה מסתכל על גבו של המתחרה שלך ולא על האחריות הלאומית". לדעת ברנע, "ככל שהים העיתונאי נעשה רחב מאוד ורדוד מאוד, בגלל ההתפתחויות הטכנולוגיות, כך הזיקה בין אמצעי התקשורת לבין לקוחותיו יותר קטנה ולכן המחויבות יותר קטנה ומכאן נובעת העובדה שאנשים לא מכבדים כללי משחק".
בתשובה לשאלת דיין מה היה עושה לו היה מקבל בעצמו מידי ענת קם את הכונן הנשלף עם שלל המסמכים השיב ברנע "הכמות הייתה מפחידה אותי" והוסיף: "אני רוצה להאמין שהייתי מעביר את הדיסק און קי הזה לעורך שלי ומשאיר אותו עם הכאב הראש הזה להרבה הרבה לילות".
בתשובה לשאלה האם העיתונות הישראלית אחראית השיב דיסקין "בדרך כלל כן, לא תמיד". הוא הוסיף כי "החיכוך בין התקשורת לעולם שאני נמצא בו הוא לא כל כך שלילי". כשאמר כי "לשב"כ יש דיאלוג טוב עם התקשורת ובדרך כלל שאנחנו פונים התקשורת מגלה אחריות" השיבה דיין "אני לא יודעת אם לקחת את זה כמחמאה".
