היקף התמיכה של ממשלות זרות בארגונים פוליטיים בישראל נחשף במחקר שנערך על-ידי "המכון לאסטרטגיה ציונית" ו-NGO-Monitor. המחקר חשף את האסטרטגיה שבה פועלים הארגונים בתחומים פוליטיים לשם השפעה על סדר היום הפוליטי ולשם הכרעה בענייניה הפנימיים של ישראל. מעורבותם של ארגונים אלה בקביעת המדיניות, בתהליכי החקיקה ובהשפעה על השיח הציבורי, נעשית בין השאר על-ידי עתירות לבג"ץ, הפצת מחקרים, פרסום חומרי לימוד, הפעלת שתדלנים בכנסת, ייזום קמפיינים ציבוריים וכדומה.
לרוב, פעילות זו היא לגיטימית ולעתים אף מבורכת. עם זאת, כאשר זו נעשית במימון מסיבי של ממשלות זרות, שלהן יכולים להיות אינטרסים פוליטיים מובהקים שאינם תואמים דווקא את האינטרסים של מדינת ישראל ושל ממשלתה הנבחרת, מדובר בהשפעה על מדיניות פנים שלא בערוצים הדיפלומטיים המקובלים. לכן, על הזרמת כספים מטעם מדינות זרות לארגונים פוליטיים בישראל להיות, לכל הפחות, שקופה ונתונה לביקורת של הציבור בישראל ושל מוסדות המדינה.
מחקר זה הוליד את הצעת חוק חובת גילוי למי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה אשר ההשראה לו התקבלה מן החוק האמריקני לרישום סוכנים זרים (כך נקראים ארגונים כאלה בארה"ב). בדיון שנערך במליאת הכנסת, הגן על הנוסח הנוכחי של החוק (הנוסח המקורי היה קשוח הרבה יותר) מי שהיה עד לא מזמן שר הרווחה ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג: "החוק המוצע כאן תואם עם
הקרן החדשה לישראל. עברתי איתם ועבדתי איתם מילה-מילה... לקחתי את החוק הזה והפכתי אותו לחוק נורא פשוט בתיאום עם הארגונים... את (פונה לח"כ
אורית זוארץ - ע"א) יכולה לטלפן עכשיו לרחל ליאל, המנכ"לית החדשה, שאמרה לי: 'גם עכשיו אנחנו תומכים בחוק הזה...'" (מתוך פרוטוקול ישיבת הכנסת ב-18.10.2010).
הצעה רחוקה מלהיות מושלמת
המתנגדים לחוק טוענים כי מטרתו לרדוף את הארגונים. אלא שמדובר בטענה חסרת כל בסיס, בראש ובראשונה משום שהחוק למעשה מופנה למדינות המממנות, המבקשות להשפיע על תהליכים פוליטיים פנים-ישראלים. שקיפות במימון הממשלתי הזר תביא לידיעת הציבור הישראלי כי את הקמפיין הפוליטי שאליו הוא נחשף (משמאל או מימין) מממנת ממשלה זרה בעלת אינטרסים שאינם בהכרח תואמים את האינטרס הישראלי. גם הממשלה הזרה אשר תדע כי דבר המימון גלוי וידוע, תשקול אותו שנית בטרם תחליט על התערבות במדיניות פנים-ישראלית שיש מי שיפרש אותה כחתרנות, לא פחות.
נוכח מטרת החוק - חשיפת התערבותן הפוליטית של מדינות זרות באמצעות מימון ארגונים - הרי שדרישת מתנגדיו להחילו גם על תרומות מאנשים פרטיים שאינם אזרחים ישראלים, אינה אלא ניסיון לתקוע מקלות בגלגלי החוק. זאת, היות שרבים מן התורמים לארגונים (פוליטיים ושאינם פוליטיים, מימין ומשמאל) מבקשים לעשות זאת בעילום שם (אם משום הערך של מתן בסתר, ואם כדי שלא יוצפו בפניות נוספות). כך לדוגמה, על-פי גילויי הדעת שפרסמו ועד ראשי האוניברסיטאות ומועצת נשיאי המכללות, הכללת התורמים הפרטיים בחוק תביא לפגיעה משמעותית בתרומות למוסדות אלה.
טיעון נוסף נגד החוק הוא כי כל המידע נמצא אצל רשם העמותות. ובכן, אין זה מדויק: רבים מן הארגונים אינם רשומים כעמותות (לעתים הארגון רשום כחברה ולעתים אינו רשום כלל!) ואין הם חושפים את מקורות המימון שלהם.
מלכתחילה, ראוי היה שהצעת החוק תכלול הגבלות של ממש על מעורבות פוליטית במימון זר (האמנם זהו מצב סביר שממשלה זרה מממנת עתירה לבג"ץ נגד מדינת ישראל?). אך הכללה זו דרשה הגדרה של פעילות פוליטית, וזו היוותה קושי אמיתי: כך למשל, האם הצגתן של תוצאות מחקר הממומן על-ידי ממשלת ידידותית בפני ועדת הבריאות של הכנסת הדנה על הרכב סל התרופות היא פעילות פוליטית? האם מימון כתיבתו של ספר לימוד היסטוריה היא פעילות פוליטית? בסופו של דבר, ניתן לטעון כי הכל פוליטי. לפיכך, הוחלט לוותר על הגבלה זו.
ההצעה הנוכחית רחוקה מלהיות מושלמת. כיוון שמדובר בכסף רב המשפיע על תהליכים בזמן אמת, ראוי היה לשפר את מיידיות הדיווח ולהגביר את רמת האחריות האישית של מנהלי הארגונים כמו גם את חומרת העונש שלו הם צפויים. יתירה מכך, ישנם אפיקים רבי השפעה שבהם פועלים ארגונים הנהנים ממימון זר - החל מהפצת חומרי לימוד, דרך מימון פעילות שדלנית בכנסת וכלה בעתירות נגד מדינת ישראל. על כן ראוי כי חובת פרסום התמיכה תחול על כל מסמך רשמי של הארגון או מטעמו. בטווח הארוך, חוק חובת הגילוי רק יועיל לארגונים וישפר את אמינותם בעיני הציבור הרחב.
