"הוועידה מתריעה על המצב החמור במקצוע עריכת הדין שנתהווה בשנים האחרונות... ובייחוד לרגל ריבוי מופרז של עורכי דין, דבר הפוגע קשות במעמדו של ציבור עורכי הדין וברמתו המקצועית ובטובתה של המדינה כולה" - דברים אלה לא נכתבו ב-2010.
זהו ציטוט מתוך פרוטוקול הוועידה ה-13 של הסתדרות עורכי הדין, שנערכה בשנת 1949. לפני 61 שנים, כשנה לאחר הקמת המדינה, היו בישראל 765 עורכי דין, בהם 28 מוסמכים חדשים. עם פתיחת הפקולטות למשפטים במכללות הוצף המקצוע בעורכי דין חדשים: בין שנת 2000 ל-2009 הוכפל מספרם.
בישראל, שאוכלוסייתה מונה כ-7 מיליון וחצי נפש, יש כיום 46,000 עורכי דין, ובתוך ארבע שנים יהיו 60,000 עורכי דין. גם המחלוקות סביב תקופת ההתמחות לא נרגעו מאז ועד היום.
ביקורת על דרישות הלשכה להאריך את ההתמחות באה לא רק מקרב הסטודנטים והציבור הרחב, אלא גם מקרב עמיתים למקצוע. במהלך הדיון בקריאה הראשונה להצעת חוק "לשכת הפרקליטים", שהתקיים בכנסת ב-11 בינואר 1960, נזעק עורך הדין וחבר הכנסת יזהר הררי כנגד הכוונה להאריך את תקופת ההתמחות בחצי שנה ולהעמיד אותה בחוק על 30 חודש: "אני כעורך דין מתמרמר ומוחה נגד כל ההגבלות שהכניסו בהצעת החוק לגבי ההתמחות".
"מלחמה זו ניהלתי עוד מלפני קום המדינה, והיה לי הכבוד, לאחר ששימשתי הרבה שנים כחבר הוועד המרכזי של הסתדרות עורכי הדין, להיזרק מתוכו בגלל מלחמתי בצמצום המקצוע כי גם בימי האנגלים רצו כמה מחברי הסתדרות עורכי הדין, שנפנה לשלטונות המנדט ונבקש הגבלת המקצוע. אומנם הרוב בהסתדרות עורכי הדין הצביע נגד, אך היה זה רוב קטן מאוד".
ברוך גרוס, עורך דין מספר 1180, סיים את לימודי המשפטים בבית-הספר הממשלתי של המנדט הבריטי בירושלים. הוא התמחה במשרד
ש. הורוביץ ומאמנו היה עו"ד אברהם לוין. עו"ד גרוס מספר שכאשר סיים את לימודיו, מנה המחזור שלו רק 17 עורכי דין, "וגם אז אמרו לנו: איפה ימצאו 17 עורכי דין עבודה בארץ?" כנהוג באותן שנים, המתמחה גרוס לא קיבל כל שכר עבור שנות עבודתו, וכאשר העז להתלונן על כך אצל המאמן שלו, השיב לו עו"ד לוין:
"תשמח. באנגליה משלמים למאמן 200 גיניז כדי שהוא יקבל אותך להתמחות אצלו". חלפו עשרות שנים, וב-11.3.1964 דיווח בטאון הסטודנטים "הדרבן" על מתמחה אחר שהתלונן על התנאים הקשים של המתמחים, וגם זה ללא הועיל. הביטאון סיפר כי במהלך רב-שיח שהתקיים באוניברסיטה העברית על בעיות המתמחים, התעוררה סערה באולם כאשר סטודנט צעיר למשפטים בשם רנאטו יאראק, הטיח מילים קשות בפני דיקן הפקולטה וראש לשכת עורכי הדין: "לציבור המתמחים בארץ יש הרגשה שהוא בן חורג של לשכת עורכי הדין, החוק מחייב אותו לכל חובות הלשכה אך אינו נותן לו כל טובת הנאה מינימלית של השגחה שהמתמחה ילמד באמת לעסוק במשפטים ולא רק במסחר ותיווך.
השכר שהמתמחה מקבל הוא מעשה חסד, וכשאני אומר 75 ל"י לחודש אין זה סכום קלוט מן האוויר, וזהו יחס משפיל. אנחנו תובעים קביעת שכר מינימלי למתמחה". ובנוגע למצבם המקצועי של המתמחים הדגיש יאראק: "המתמחה אינו עוסק במשפטים אצל המאמן, אלא בכל מיני סידורים טכניים משניים".
וכך השיב למתמחה הצעיר שעתיד להתמנות עם השנים למנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות( ראש לשכת עורכי הדין ד"ר רוטנשטרייך: "אני מתנגד לתשלום שכר מינימום למתמחים, מכיוון שאם עורך דין לא יוכל לשאת בסכום כזה, יחסר מקום עבודה למתמחה וזו תהיה פעולת בומרנג". רוטנשטרייך התנגד גם לקיצור ההתמחות: "הבחינות מוכיחות שתקופת ההתמחות אינה עונה גם על הצרכים המינימליים של עורך דין, ובפועל היא גם הרבה פחות משנתיים אם מורידים תקופות מילואים וחגים. אותי", סיכם רוטנשטרייך, "מטרידה בעיקר בעיית ריבוי עורכי הדין והמתמחים". כאמור, עם הקמת הלשכה נקבע כי תקופת ההתמחות תעמוד על שנתיים, מתוכן לפחות שישה חודשים במשרד פרטי.
בשנת 1963 תוקן סעיף זה באופן שחייב את המתמחה להתמחות שישה חודשים במשרד פרטי או בפרקליטות. המתמחים הורשו להתחיל את התמחותם כבר בשנת הלימודים האחרונה באוניברסיטאות, כך שלמעשה למדו והתמחו במשך שנה במקביל. בשנת 1985 , בעקבות שיתוף פעולה בין הלשכה לפקולטות למשפטים, תוקן פעם נוספת חוק הלשכה. הפעם נקבע כי זכאי להתחיל התמחות מי שסיים את לימודיו בפקולטה, ונותרו לו לא יותר משתי בחינות כדי למלא את דרישות הפקולטה לקבלת תעודת בוגר.
במקביל, תוקן סעיף 35 לחוק, ותקופת הלימודים באוניברסיטאות קוצרה מארבע שנים לשלוש שנים וחצי, וההתמחות קוצרה לשנה וחצי. כלומר, בפועל סיים סטודנט למשפטים את התמחותו בתום חמש שנים מתחילת לימודיו, כפי שהיה קודם לכן, אלא שכעת התקיימה הפרדה - תקופת הלימודים הוקדשה ללימודים, ותקופת ההתמחות הוקדשה אך ורק להתמחות. בשנת 1994- כאשר מספר עורכי הדין בישראל הגיע ל-12,902 ומספר המוסמכים החדשים עמד על 792 - תוקן סעיף 35 לחוק פעם נוספת. תקופת ההתמחות קוצרה ל-12 חודשים
הלשכה כשלה במאמציה לבלום את קיצור ההתמחות, מאחר שבכנסת פעלו כוחות שקידמו את "פריצת המכללות", והכריעו לטובת קיצור ההתמחות. כעבור שנה כבר זינק מספר המוסמכים החדשים לכיוון רף ה-2,000. מצב חקיקתי זה עומד בעינו זה 16 שנה. לפני עשר שנים מינה שר המשפטים דאז, ד"ר יוסי ביילין, ועדת בדיקה לנושא תקנות ההתמחות. הוועדה, בראשות שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב
הילה גרסטל, כללה שלושה נציגים ממשרד המשפטים, שני נציגים מהאקדמיה ושני נציגים מהלשכה.
מסקנותיה התקבלו פה אחד והוגשו במאי 2002 לשר המשפטים דאז,
מאיר שטרית. הן כללו, בין היתר, המלצות להאריך את תקופת ההתמחות משנה לשנה וחצי, לחייב את המתמחים לעבור במהלך מחצית השנה הראשונה להתמחות קורס מעשי, בניהולה של הלשכה, לעבור בחינה בתום ההתמחות במתכונת של "ניתוח מקרה" בנוסף לבחינה האמריקנית, ועוד. הוועדה גם המליצה למנות שופט בדימוס כמפקח על ההתמחות.
עיקרי הרפורמה עוסקים בהארכת ההתמחות לשנתיים ובשורה של שינויים נוספים בשיטת בחינות ההתמחות ובמתכונתן. הכוונה היא שבמקום מודל הבחינה הקיים כיום, יונהג מודל דו-שלבי: מבחן ידע בשיטת רב-ברירה, שייערך בסיומו של הקורס המעשי למתמחים, ומבחן הערכת ביצוע וניתוח מקרה, שיתקיים בסיום ההתמחות. כן יחויב מתמחה שנכשל שלוש פעמים בבחינה לעבור פעם נוספת את הקורס, ואם נכשל חמש פעמים - יידרש לחזור על ההתמחות, על הקורס המעשי ועל הבחינה.
הרפורמה בהתמחות מתייחסת גם להרכב ועדת ההתמחות ולהיקף סמכויותיה, הליכי ההשגה על תוצאות הבחינה, התאמת הבחינה לאנשים עם מוגבלות והפיקוח על ההתמחות. מטרתה העיקרית היא לשפר את מערך ההתמחות ואת בחינות ההתמחות, מתוך מגמה לשפר את המקצוע ולחזק את שורותיו בעורכי דין ראויים, מי שלא יוכל לעמוד במסלול החדש של ההכשרה, לא יתקבל כחבר בלשכה.
ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד יורי גיא-רון: "אומרים לנו: 'אתם גילדה שמגינה על עצמה'. מה זו החוצפה הזאת?! זאת הגילדה המקצועית שקיבלה לשעריה יותר חברים מכל גילדה אחרת. המצב הוא קטסטרופלי ולשכת עורכי הדין מחויבת לטפל בעניין הזה. זה לא דומה לפסיכולוגיה קלינית, שאתה צריך לעבור בציון גבוה מ-90 כדי להתקבל לתואר שני ולעשות שני תארים, או לרפואה, שם יש מכסה מוגבלת של סטודנטים ורק אחרי 20-15 שנה אתה נעשה רופא. 98 אחוז מהנרשמים למשפטים יהפכו באופן אוטומטי לעורכי דין".
מה שנכון היה לעשות, אומר גיא-רון, הוא לקבוע מכסת סטודנטים למשפטים, "ולו דעתי הייתה נשמעת - היה נכון לקבוע את התואר במשפטים כתואר שני אחרי תואר ראשון במדעי הרוח והחברה והשכלה כללית. היה נכון להנהיג בחינות כניסה להתמחות, רק למי שהוא טוב. היה נכון להאריך את ההתמחות לשנתיים ולשנות את מתכונת הבחינה - כמו שאנחנו עושים - ובתום השנתיים לעשות בחינות, שדרוש ציון גבוה כדי לעבור אותן.
היה נכון להגביל ל-5-3 שנים את מי שמקבל רישיון הסמכה לעיסוק בסוג מסוים של עניינים, כדי שירכוש ניסיון. היה נכון לדרוש ממנו לשמש כג'וניור לסיניור במשך תקופה מסוימת לפני שהוא לובש את העניבה והחליפה, בדיוק כפי שלא נותנים לכירורג לנתח מיד כשהוא גומר את בית-הספר לרפואה".
שופטת בית המשפט העליון בדימוס
דליה דורנר מספרת כי למדה ארבע שנים מלאות באוניברסיטה, ועוד שנתיים של התמחות במשרד ממשלתי, שבמהלכן היה עליה גם להתמחות לפחות שישה חודשים אצל עורך דין פרטי או בפרקליטות. "הלשכה היא הכתובת הכי טובה להסדיר את המקצוע שלה. כל כתובת אחרת תהיה יותר גרועה ויצוצו בעיות חדשות". היא מבהירה: "אני מצפה שהלשכה תפעל בעניין זה לפי הסטנדרטים הראויים - לא כגילדה שדואגת רק לאינטרסים של המקצוע שלה, אלא מתוך הסתכלות על תפקידה בצורה הרבה יותר רחבה, ולמיטב התרשמותי כך היא נוהגת".
מבקר המדינה, השופט בדימוס מיכאל לינדנשטראוס, סבור דווקא כי הרף כיום גבוה יותר מבעבר. לדבריו, "הדרישות של ניקוד גבוה בקבלה ללימודים תרמו תרומה חשובה, וכך נבחרו הטובים ביותר למקצוע. לפני עשרות שנים רווחה האמירה ש'הסיבה לקיום הפקולטה למשפטים היא שלומדים בה כל אלה שלא הצליחו בפקולטות האחרות'".
לדבריו, הסיבה לכך נבעה מכך שכדי להירשם למשפטים הספיקה תעודת בגרות. "לא היו בחינות כניסה לפקולטה, היו בחינות ועבודות רק בין שנה לשנה. זה בלט לעין בכך שחלק נכבד מאלו שלמדו בשנות המדינה הראשונות, למדו בבתי-ספר ערב למשפטים ועבדו ביום. לא הכרת בכלל את אלה שלמדו איתך משפטים, ורבים לא הכירו אישית את המורים ולהפך.
בעיני עדיפה כמובן השיטה הקיימת היום, שהסטודנט הלומד משפטים שקוע כל כולו בלימודי משפטים ולא כדבר צדדי בערב". בלשכת עורכי הדין רואים את הדברים אחרת. "לי אין ספק שההצפה פוגעת ברמת המקצוע", אומר עו"ד
אורן פרסקי, סגן ראש הלשכה, המכהן כיו"ר ועדת ההתמחות הארצית של לשכת עורכי הדין, "הפגיעה לא נובעת רק מכך שאנשים רבים יותר נכנסים למקצוע ומכך שאין כמעט כל בקרה לגבי מי שנכנס, אלא גם מכך שהצפת המקצוע יוצרת פערים גדולים בידע וביכולת של מי שמגיעים להיות עורכי דין".
עם זאת מודה עו"ד פרסקי, כי הוא חושש שיישומה בפועל יהיה בעייתי מאוד. "במצב הקיים המחשב בודק את המבחן האמריקני בחמש דקות, ואחרי שלושה ימים מקבלים את התשובה באינטרנט, ואילו כשיתבצע השינוי, אם יעשו מבחן מהותי וכל אחד ייבחן גם על פתרון של 'קייס' משפטי, יצטרכו המתנדבים של הלשכה לקרוא כל מבחן בעצמם, לבדוק אותו ולתת לו ציון. וכשמדובר ב-5,000 עורכי דין חדשים בשנה, בדיקה כזאת תיקח המון זמן".
כמו בכל ועדות הלשכה, גם בוועדת ההתמחות הטיפול בתוכני הבחינות, עריכתן ובדיקתן מבוצע אך ורק בידי מתנדבים. עו"ד אסף פוזנר, המשמש זה 15 שנים כבוחן בלשכה במסגרת הבחינות
בעל פה להסמכת עורכי דין, סבור כי "בכל הנוגע לאימון מתמחים, הלשכה נחלה עד כה כישלון חרוץ". לדבריו, "ראוי להאריך אתתקופת ההתמחות לשנתיים, הן לטובת הלקוחות והן לטובת
המתמחים".
יעקב רובין, ראש לשכת עורכי הדין בשנים 1991-1987, מספר כי הציע בתקופתו שההתמחות תוארך לשנתיים, כאשר שנה אחת יעבוד המתמחה בשירות הציבורי ויתרום תרומה למדינה, ושנה אחת יתמחה אצל עורך דין פרטי כדי שילמד את סודות המקצוע. "לדעתי יש לעשות את האיזון הזה, כדי לקבל את מירב החוכמה שכל אחד מהתחומים האלה יכול להעניק למתמחה. הצעתי גם להאריך את תקופת הלימודים לארבע שנים, כדי לאפשר ריבוי של תחומים שבהם יעסוק הסטודנט, כך שסך כל פרק הלימודים יעמוד על שש שנים. אומנם הדבר הזה מכביד, אבל אם אנחנו רוצים להתייחס למקצוע שלנו ברצינות, זה מה שצריך לעשות".
עו"ד שוקי ננר כיהן במשך 14 שנה כיו"ר ועדת ההתמחות. "המשמעות הסטטיסטית של זה", הוא אומר באירוניה, "היא שבזמן כהונתי התקבלו למקצוע 45,000 עורכי-דין". עו"ד ננר הוא "חוליה" במשפחה של משפטנים, עניין נפוץ בתחום זה. אביו, יצחק ננר, סיים את לימודיו ב-1947 בבית-הספר המנדטורי למשפטים, וגם בנו אייל הוא עורך דין. כולם משתפים פעולה במשרד שהוקם עוד ב-1951, וכולם גם פעילים ציבורית.
יצחק ננר היה עד ללבטים ולוויכוחים שחצו את הלשכה בשנות ה 90- בשאלת פתיחת המכללות. שוקי ננר היה חבר בוועדת גרסטל שהוקמה בניסיון לעצור את הסחף. הוא ראה בתסכול כיצד מסקנותיה מתגלגלות מיד ליד במהלך העשור הנוכחי, בעוד המקצוע ורמתו מידרדרים. עו"ד ננר משוכנע כי "נושא ההתמחות מצריך חשיבה מחדש וארגון מחדש". לדבריו, "המתמחה מקבל ידע בתחום צר מאוד, בעוד שהשאיפה היא שתהיה לו ראייה רחבה ושיידע איך מטפלים בדברים בשטח. במכללה או באוניברסיטה לומדים דיני חברות, אבל לא לומדים אילו דוחות להגיש. לומדים מקרקעין, אבל לא לומדים איך רושמים או מבטלים משכנתא".
במהלך כהונתו כיו"ר ועדת ההתמחות יזם עו"ד ננר הקמה של מערך מפקחים מקצועיים מטעם הלשכה, במטרה לאתר תקלות בהתמחות. המפקחים הם עורכי דין, הפרושים ברחבי הארץ. בשנתיים האחרונות נוספו גם עשרות חקירות סמויות, שנערכו בשיתוף עם משרד חקירות, וכן פיקוחים טלפוניים. עיקר הדגש בפיקוח הוא על המתמחים בסקטור הפרטי, על מתמחים "בעייתיים" (אלה שמחזיקים בעבודה נוספת) ועל מתמחים במשרדים קטנים ובאזורי הפריפריה. בשנה החולפת כיסה הפיקוח כ-2,500 מתמחים, כלומר כ-70% מכלל המתמחים.
"לצערי, הייתי עדה מקרוב לסחף שחל במעמד המקצוע לאורך השנים, במיוחד לאחר כניסת בוגרי המכללות לשוק העבודה", אומרת עו"ד רחל אופיר, הממונה מטעם הלשכה על פעילות ועדת ההתמחות הארצית מאז 1978. במשך כל השנים נחשבה ועדת ההתמחות לוועדה מקצועית מאוד - רבים מחבריה היו אנשי מקצוע בעלי שיעור קומה, ובהם לא מעט מהשופטים המכהנים כיום בבתי המשפט, דבר המעיד על החשיבות שמייחסת לה הלשכה. הרכבה הוא גדול, 30-25 חברים, והוא, כמו גם עבודתה, מעולם לא הושפעו מהשינויים שחלו בראשות הלשכה.
ועדת ההתמחות מטפלת באופן שוטף במאות בקשות של מתמחים בשנה בנושאים כגון אישורי התמחות, עבודה נוספת, היתר לאמן מתמחה, עבר פלילי ועוד. הוועדה דנה גם בהיבטים כלליים יותר הנוגעים לפיקוח על ההתמחות ולממצאיו. עו"ד אופיר ממונה בלשכה גם
על ועדת הבחינות בכתב, המונה תשעה חברים, מתוכם שלושה שופטים. ועדה זו עוסקת בשאלון בחינות ההתמחות בכתב ומשיגה על תוצאות הבחינות.
למול התמיכה הרחבה, הנשמעת מתוככי הלשכה, בהארכת ההתמחות לשנתיים, לא חסרים גם מתנגדים. ד"ר יוסי ביילין, שר המשפטים לשעבר ומי שמינה את ועדת גרסטל, הוא מתנגד נחרץ לעצם ההתמחות: "אני חושב שלא צריך התמחות בכלל", הוא מכריז.
"ההתמחות היא דבר לא נכון, זו תוצאה של שיטות הגילדה, שנוסדו בימי הביניים. זה חלק מתפיסה של מאות אחרות, שאדם עובד עם בעל מקצוע במשך כמה שנים עד שהוא בעצמו נכנס לגילדה. די, באמת, אנחנו במאה ה-21 , מה הסיפור?!". והוא מוסיף: "הדרישה שאדם יעבוד שנתיים בתנאי שכר עלובים כשחלק מהאנשים מגיעים כבר עם משפחה או מקריירה שבה הרוויחו שכר נאה - לא מתאימה לעידן המודרני. יש משהו מקטין בעמדה הזו שמבטאת הלשכה". לדעת ד"ר ביילין, הדרך הנכונה היא שאדם יסיים את לימודיו, יעמוד בבחינות לשכת עורכי הדין ויתחיל לעבוד במקצוע.
"כמו ברפואה, הוא יהיה מתמחה לאחר שהוא כבר דוקטור, במקום לפני כן", מסביר ביילין. "אני מניח שאדם כזה יעשה דברים אלמנטריים ושכרו יהיה יותר נמוך משל הוותיקים יותר, אבל הוא עדיין יהיה חלק מהשוק. ואם הוא אדם עם כישורים, ייהנו מהיתרונות שלו גם בלי שיעשה צילומים ויכין קפה.
"כמי שאיננו עורך דין, אני לא רוצה להיות קיצוני מדי", מסייג ביילין, "אבל אני הייתי מבטל כל אלמנט של התמחות. הייתי מאמץ את השיטה האמריקנית ונחלץ מהשיטה האנגלית, הנושאת איתה את המסורת המיושנת של ההתמחות. ובכלל, אני לא אוהב את הגישה הפטרונית כלפי הצעירים, כאילו רמתם ירודה". לפרופ' למשפטים ושר החינוך לשעבר
אמנון רובינשטיין עמדה מאוזנת יותר. לדעתו, "לא צריך לבטל את ההתמחות, אבל גם לא צריך להאריך את התקופה. ראשית, אין שום הוכחה לכך שהארכת ההתמחות תשפר את מצב המקצוע.
שנית, אין להתעלם מכך שסטודנטים בישראל מגיעים ללימודים לאחר שירות צבאי, מה שגורם לכך שהם נכנסים למעגל העבודה, הפרנסה ובניית חיי משפחה בגיל מאוחר יחסית", מסביר פרופ' רובינשטיין, "ועל כן זה צריך להיות לנו לאינטרס לאומי שנכניס צעירים אלו כמה שיותר מהר לשוק העבודה ונעזור להם לבנות חיי משפחה בגיל צעיר, במקום לדחות את ההתפתחות המקצועית והמשפחתית שלהם". לדבריו, הארכת ההתמחות תפגע גם בשכבות המוחלשות, שם יוצאים לעבוד בגיל צעיר, עוד בטרם רכשו השכלה, אם בכלל, ומקימים משפחות בגיל צעיר. "זהו מצב המנציח את הפערים, ובראייה כוללת, זו עלולה להיות תופעת הלוואי של הארכת ההתמחות", הוא טוען.
"לדעתי, סטאז' של שנה בהחלט אמור להספיק. אם הלשכה תתעקש על הארכת ההתמחות, לדעתי זו תהיה טעות". "החברה הישראלית מאבדת את עצמה לדעת, אנחנו מייצרים משפטיזציית יתר ועומס בלתי נסבל, על-ידי זה שיש יותר מדי אנשים העוסקים במקצוע", מזהיר ראש הלשכה. "התרבות ההתנהגותית-חברתית שלנו הופכת יותר ויותר משפטית, והרמה הכללית של השירות המשפטי שהציבור מקבל נעשית ירודה יותר.
זה לא אומר שאין לנו היום את אנשי המקצוע הטובים ביותר, גם בעולם המשפט יש 'אורתופדים לברכיים', אבל לצערי רוב עורכי הדין הם 'רופאי משפחה'. זהו מצב הזועק לשינוי". תמיכתו של שר המשפטים הנוכחי בשינוי ומזכר ההבנות שנחתם עם הסטודנטים מעוררים בלשכה אופטימיות ותקווה, "אני בעד שכל הארץ תלמד משפטים ומאמין שהשכלה משפטית תעזור גם בתחומים אחרים, אבל לא כל מי שלומד משפטים יכול להיות עורך דין. ואם מישהו רוצה להיות עורך דין, הוא צריך לעבור מסלול לא פשוט. זה המסר שאנחנו מנסים להעביר", מבהיר יורי גיא-רון.
"זה לא אנטי-מכללות, ולא אנטי-אוניברסיטאות וכל הסיסמאות הפופוליסטיות האלה, שנובעות מחוסר נכונות להבין ולהקשיב. אם המכללות לא בודקות כמו שצריך את תעודת הבגרות, לא דורשות תנאי כניסה ונוכחות בשיעורים, אם הן לא מלמדות מקצועות הכרחיים, ולא מחייבות בחינות מעבר ברף גבוה, ולא מייצרות תוצר אנושי מספיק טוב - אז אני לא רוצה את התוצר הזה לפני שהוא עובר אצלי מסלול איכותי".
